היפים והאמיצים

איתמר הנסיך היה אצלנו בביקור. היה מקסים. הכל התנהל על מי מנוחות, שלושתם שיחקו יפה עד שגברת סופי החליטה לספר משהו על החבר שלה מבית הספר, אסף. איתמר נורא נורא נעלב והיה עצוב. אחרי דקות ארוכות שבהן סופי ניסתה להתנצל ולהבטיח שאף אחד לא יקח את המקום שלו לעולם, ואיתמר לא התרצה, היא אמרה: ״איתי, די. אני פורשת מהמריבה הזאת ונשארת עם מה שהיה פעם. שהיינו חברים טובים. לא חברים, מאוהבים טובים.״
איתמר: ״זה אפילו עוד יותר מעליב.״
אמה: ״איתמר, די. תהיו מאוהבים. אבל רק שתמשיך להיות איתה כי זה נורא מעליב גם אותי. היא אחותי ואני מרגישה את מה שהיא מרגישה. לא רק היא מרגישה את הרגשות שלה לבד.״

השידור המסכם

חופש חנוכה כבר חלף עבר לו, והסתיים בהצגה המופלאה ׳צלילי המוסיקה׳. הבנות התרשמו כל כך, שבתחילת ההצגה, כשאניה בוקשטיין יצאה כמריה ושרה את שיר הנושא, אמה הסתובבה ואמרה: ״אמא, יורדות לי דמעות!״ הרשמים מוקלטים בפינה המסכמת של הבנות ברדיו.
סופי התרשמה במיוחד מהשירה של אם המנזר, ששרה כמעט אופראי, ואמרה: ״היה לה קול ממש... מרעיד!״

חוץ מזה היה לנו יום הורים ראשון ומוצלח. כל המורים הסכימו שהבנות מצטיינות ונהדרות, ומעיין, המורה של אמה אמרה את המשפט המרגיע: אין ספק שהיא הגיעה לבית הספר המתאים לה. הן היו מאוד גאות, ובצדק.

לסופי יש עוד חבר, אסף, אתמול הוא בא אלינו והם הלכו יד ביד כל הדרך הביתה. והיום יבוא אלינו האהוב המקורי שלה, איתמר.

אמה גם פיתחה רעיון לעבודת אמנות קונספטואלית. היא תציב תיבת מכתבים במוזיאון וכל מבקר יבוא ויוציא ממנה מכתב, יפתח, יקרא ויחזיר. אלה יהיו מכתבי אהבה.