גשם ראשון
שבת בבוקר מוקדם. כירבלתי את התאומות בתוך העגלה ויצאנו אל הרחוב. שקט יחסי של בוקר תל אביבי, שמש דקיקה, ואנחנו מתגלגלות עם עגלת הרכבת המפוארת שלנו. בשעה כזאת לא עוצרים אותנו ברחוב. אף אחד לא מחייך, עוצר לספר על התאומים של אחותו או שואל אם התינוקות זהות. זה בסדר, בנות, אני אומרת להן. כולם פשוט עדיין ישנים. אנשים גדולים, אני מסבירה, אוהבים לישון עד מאוחר. זה מצחיק אותן.
המכוניות ישנות גם הן. בכל מקום. באדומים ולבנים, ואפורים, בפינות, בין עמודים ואיפה שרק אפשר בעצם. זה נראה לך הגיוני, אני פונה אל אופנוע עצלן במיוחד בעודי עוקפת אותו מימין במבצע אקרובטיקה מרשים, שאתם תהיו על המדרכה ואנחנו על הכביש?
אנחנו מגיעות אל הקפה. הכל עוד ריק ואפשר לבחור איזה שולחן שרק רוצים. אני מסדרת את העגלה בזוית אל שולחן פינתי בחוץ. המלצרים מחייכים אלי קצת, אבל אפילו הם עייפים מדי בשביל לפטפט. אני מזמינה. הבנות מסתכלות מעלה בעניין. מה יש לראות שם, גגון לבן? אני מביטה ברחוב ורואה שהשמש נעלמה, ואפור בהיר צבע את הבוקר. יכול להיות ש...?
עשרות גמדים רוקדים סטפס על הגגון הלבן. אין דרך אחרת להסביר את הרעש הזה.
המדרכה כבר רטובה. גשם. גשם ראשון עם הבנות שלי. גשם ראשון של הבנות שלי. אני מתרגשת אבל אין לי למי לספר.
שני ילדי גן מקפצים ברחוב בבגדים קצרים. הם פורשים ידיים לצדדים, מוציאים לשון לשמיים. בא לי להצטרף, אבל הבנות שלי לא מתרשמות כל כך בקלות. אולי זה בגללי, יכולתי לפחות ללוות את האירוע בקצת שירה של "גשם גשם משמים" או משהו, אבל אמא מתביישת לשיר ליד מלצרים בבית קפה. הילדים שברחוב מתווכחים ביניהם אם זה כן היורה או לא היורה. זה מאוד חשוב, כנראה, כי אחד מהם כבר כמעט בוכה מרוב עצבים כשאבא כרסתן מגיע בריצה וגידופים ומושך את שניהם לתוך בית הקפה.
אני מריחה את האבק הסמיך הופך לבוץ ועוצמת עיניים. הגשם מתחזק ואני מפחדת שהוא יתרוקן כולו בבת אחת לפני שאספיק לזכור איך היה בגשם הראשון של הבנות, כי לא שרתי שיר ולא מחאתי כף אל כף, טיף-טיף-טף.
את הגשם הראשון שלי אני לא מכירה. היה ונשטף. לא כתבו עליו, לא סיפרו. לא יודעת אם שרו שיר, אולי בכלל קיללו. גשם לא תמיד מגיע כשיושבים תחת גגון לבן עם כוס קפה.
אני מחליטה להתקשר ולברך את סבא וסבתא של הבנות על גשם ראשון מוצלח.
קולות ישנוניים עונים לי. לפעמים אני שוכחת שלא כולם קמו הבוקר בחמש וחצי להחליף חיתולים.
"גשם!" אני אומרת.
"מממ."
"ראשון! גשם ראשון של התאומות!!"
"אה. יופי."
תינוקת אחת הטפטוף כבר הרדים, את השניה הוא דווקא עושה נמרצת. היא בועטת ברגליים. רצה במקום. נשארנו רק שתיים ערות.
גשם! אני אומרת והקטנה מחייכת חיוך מלא חניכיים. את מריחה? אני שואלת, את שומעת? קוראים לזה גשם ויהיו לנו עוד המון כאלה, אבל זה פה, עכשיו, הוא מיוחד, כי הוא הראשון. היא שוב מחייכת, עוצמת עיניים ונרדמת.
אני נשארת לבד בגשם הראשון של הבנות.
