הזמן עובר ואנחנו יחד

צריך לשמור את הפרטים הקטנים. אין ברירה. ואולי יום אחד, בטח כשהבנות יהיו בנות חמש או שש וידעו להתעסק עם מחשבים יותר טוב ממני, הן יבקשו להסיר את המידע הדי מפליל שאני מתכוון לפזר אודותיהן פה. מי כמוני יודע את עומקה ורוחבה האפשרי של פאדיחה רצינית. השחייה בה היא אינסופית. אז בנות, אמא מבטיחה שמתי שתרצו - הבלוג מודפס, מתוייק ומושמד. בינתיים, כל עוד אני זאת שמחליפה את החיתולים, אני לוקחת לעצמי עוד כמה חרויות נוספות.
מה שייכתב פה אמור לעניין אותי, את אבא של הבנות, את הסבים המסורים שלהן, ואולי עוד קומץ של אנשים שנהנים להתפעל מהן.
אז ככה:
אמה וסופי כבר כמעט בנות שנה וחצי. הן מקשקשות בלי הפסקה. מאות מילים. חלקן סטנדרטיות כמו אוטו, פרה, בננה, בלון, כן, לא וכאלה, וחלקן פואטיות ומורכבות יותר, כמו קואלה, פנדה, אופנוע (נוע!), גיטרה, דונלד, קאי-לן ודורה.
אתמול הן היו באמבטיה. אני לא גאה בזה, וכבר חטפתי על זה ביקורת כשסיפרתי לאמא שלי את הסיפור, אבל יצאתי רגע כדי להביא משהו מהסלון והשארתי אותן רגע לבד. (אני יודעת. ישר לגרדום.) כשחזרתי, דרך הדלת שמעתי את אמה מצווה "תן! תן!" נכנסתי וראיתי שיש לה מוצץ אחד בפה, והשני ביד, והיא מנסה לדחוף אותו בכח לפה של סופי, שלא נותנת לה, ומתפקעת מצחוק...