מסדרים

בנסיון נואש לסדר את החדר שלהן, שמאיים להקיא עלינו מכל פינה בובות, ספרים ותחפושות, ניסיתי לרתום את הבנות לפרוייקט. התוצאות לא איחרו לבוא.

אני: ״הנה, שימי את זה בקופסה של הכלי נגינה.״
אמה: ״והסל הזה יהיה השומר של הדברים הכי טובים והכי מצאתיים!״
אני: ״מה זה מצאתיים?״
אמה: ״זה דברים שמצאתי. זאת תהיה ׳קופסת חוויות ומציאות׳״.

ביי ביי שן

שן החלב של אמה נפלה היום בזמן המקלחת. אמה צחצחה שיניים, ופתאום הגישה לי חתיכה של משהו שחשבה שהיא חתיכה מהמברשת שנפלה. בינתיים נשאר חור נחמד, ומאחוריו כבר מתחילה לצמוח השן החדשה. שמנו את שן החלב הקטנטונת והחמודה, שבילינו איתה ארבע ומשהו שנים של כיף חיים, בקופסה שאמה הכינה מבעוד מועד, ועד הבוקר בטוח שפיית השיניים תשאיר שם הפתעה.
כולנו התרגשנו, וסופי בעיקר. היא יצרה את הציור הבא:

סוף סוף נפלה לה שן 11.11

אמה ציירה לנו אתמול את כל מערכת השמש מהזיכרון ורשמה לצד כל כוכב לכת את שמו. בזמן שהיא צבעה את יצירת המופת היא אמרה לי: ״נכון שהאמנות שלי מרגשת?״ לגמרי.

"אני מציירת גם את פלוטו, למרות שהוא כבר לא נחשב כוכב.״

על בנים ועל בנות

אמה: ״כשיהיה לי בן אני אקרא לו אטבש. ולבת אני אקרא צילי.״
אני: ״אטבש?״
אמה: ״כן. זה שם יפה בעיני. זה יהיה השם של הנכד שלך.״

וגם: ״היום ילדים מהגן שלי אכלו באשכול זבל.״
אני: ״איזה מין זבל?״
אמה: ״עיתונים, קליפות של תפוזים.״
אני: ״מהזתומרת?!״
אמה: ״בנים, את יודעת. בנים עושים כאלה דברים. זה טבעי. הסיבה זה שהם מרגישים חופשיים. הם אומרים: מה אכפת לי? אני אוכל זבל! ובנות יותר כאלה רגועות ושומרות על הגוף שלהן נקי.״

שנת תרפפ״ו היתה טובה לגסטרונומיה

דיברנו על ימי התנ״ך.
אמה: ״לא היו אז מכוניות, נסעו בכרכרות, כי זה היה ממש מזמן, בשנת הרטטוי.״