בלאגן

הלכנו לגן, ודיברתי על זה שאני לא יודעת איך נספיק להגיע מהגן לרופא השיניים ברבע שעה היום, כי הן יוצאות מחוג בשעה מאוחרת.
אמה: ״פשוט אל תחשבי על זה עכשיו. זה לא טוב. זה עושה בלאגן במח.״
אני: ״איך את יודעת, ממני? או שגם לך זה קורה לפעמים?״
אמה: ״זה לא קורה לי. אני פשוט דואגת לך.״

קיבלנו מהגן שלה תמונות מלפני כמה חודשים, מאחת משתי ההרצאות שערכה לכל ילדי הגן בנושא מערכת השמש. אני חושבת שהתמונות מדברות בפני עצמן.

מאבדים שיניים

הבנות קיבלו מאמיר מחשב ישן להקלדות בדיוק ביום בו לסופי נפלה שן ראשונה. (בסוף ארוחת הערב. קיבלה מתחת לכרית פז דיספנסר של הלו קיטי). לאמה כבר נפלן שתיים, ואצל סופי השניה כבר תלויה על בלימה, ומאחוריה שתי השיניים כבר ניצבות וממתינות שיפנו להן מקום בפרונט.

שני דברים נוספים מהעת האחרונה:

הבנות הלכו לישון בשמונה. השעה 21:07. קול עירני עולה מחדר השינה.
״אבא, ספרתי עכשיו עד אלף בשקט.״

ואמה, אחרי קבלת מתנה מס׳ 2 מפיית השיניים, מקל סבא של חג המולד עם סוכריות: ״אמא, איך זה שעל המתנה מפיית השיניים יש ברקוד?״

פילוסופיה

סופי: ״לא צריך לחשוב על מה שיקרה מחר כי זה יהרוס לנו את היום. מה שהיום זה היום ומה שמחר זה מחר.״
אמה (אחרי שיחה על אורך ההתכלות של כל מיני חומרים, ומה ירוק ומה פחות): ״גם מקס הוא ידידותי לסביבה, כי הוא ילד שאוהב את העולם.״

הילד בן שלושים

לסופי יש דלקת ריאות. או כמו שאמה מספרת לכל מי שרוצה לשמוע: ״יש לה דלקת ריאה. בריאה הימנית. והיא מקבלת מוקסיפן.״
וסופי: ״בריאה הימנית זה הרבה יותר גרוע כי זה הצד של הגֶן שלי!״ (היא מתכוונת שזה הצד של היד הדומיננטית שלה, דבר שנקבע בצורה גנטית, על ידי גן אקראי שבחר להיות ימני אצל סופי ושמאלי אל אמה.)

היא בילתה בבית, ועל הבוקר התחילה לקרוע עיתונים לחתיכות קטנות כדי לעשות עבודת קולאז׳. היא הכינה לעצמה הכל בצורה מאוד מסודרת: שתי קופסאות עם גזירים קטנים, קופסה אחת עם דבק פלסטי, מברשת לדבק ואת המחברת שהכינה לה עטיפה ועל גביה עבדה בשקידה בזמן שאני התעסקתי עם מקס וכתבתי כתבה.
אני: ״יו, איך אני מקנאה בך.״
סופי: ״אני יודעת. אני מכירה אותך.״

חוץ מזה ניתאי היה היום בן שלושים, והכנו לו סרטון. הבנות נמצאות בו לא מעט, וריקודי הדלקת ריאה של סופי מככבים בסיום.

ברומו של עולם

אמה לוי המתוקה בילתה אצלנו היום. בדך הביתה היא אמרה לאמה משהו על השמיים.
אמה (שור): ״השמיים לא קיימים. זאת רק שכבה אחת של האטמוספרה. האדמה באמת קיימת. והשמש, שיכולה לחדור דרך כמה שכבות של האטמוספרה!״

אנטומיקלי קורקט

אמה נורא נורא מוטרדת (על סף בכי) מכך שהכלב שלה גורי הוא לא כמו כלב אמיתי, זאת אומרת שחסרים לו כמה חלקים חיוניים כדי להיות כלב.
אמה: ״למה לא מייצרים את הבובות עם כל החלקים, כמו בטבע, שידעו אם הן בנים או בנות?״
אני: ״לא יודעת באמת. למה לדעתך?״
אמה: ״אולי כדי שהילדים יוכלו לבחור בעצמם.״
לצערי התשובה היפה שלה לא סיפקה אותה והיא מעוניינת שנתפור לגורי בולבול כמה שיותר מהר. למישהו יש רעיון ממה מכינים בולבול לכלבלב לבן ופרוותי?

* עדכון: לגורי יש עתה את כל החלקים, שנתפרו עבורו בתשומת לב רבה מבד נמתח ומילוי צמר גפן, (״אמא, את יכולה לעשות את זה כמו שתפרת לנו את הכתרים והקרניים לסווץ׳! רק שבמקום כתר תתפרי בולבול.״) ואמה, שאומרת סווץ׳ כקיצור לסווטשירט, מאוד מרוצה.

מקצוע נולד

אמה: ״אמא, מה זה מעצבת גרפיטי?״
אני: ״מה זה?״
אמה: ״אני חושבת שזאת מישהי שמתכננת את מה שיציירו על הקירות.״

(אחרי ששמעה, לא כל כך טוב, חברה מספרת שאמא שלה מעצבת גרפית)

לאושר אין רגליים

בין שיחות החולין הקלילות בדרך לגן, מיד אחרי שאמה הכריזה שאין אלוהים, עבר על פנינו בחור צעיר בכסא גלגלים בלי רגל. סופי נהיתה מאוד עסוקה בו, וסיפרה שחברה שלה מהגן, טל, סיפרה שדוד שלה באיטליה, שאין לו רגל, תמיד משחק איתה במשחק כזה, שתלך לחפש את הרגל שלו שהלכה לאיבוד. אמרתי לה שזה טוב, כי כנראה שהיו חייבים להוריד את הרגל כדי להציל אותו. אמרתי גם שלדוד של טל אין רגל אבל יש לו את איטליה.
אמה: ״אנשים פשוט מתרגלים לזה, אני חושבת.״
אני: ״בכל מקרה, האושר לא ממש תלוי באם יש או אין רגליים.״
סופי: ״נכון. כי למשל נחשים הם מאוד מאושרים, ואין להם רגליים! וגם דולפינים.״

מצד שני, מאושרים זה נחמד, אבל מי שאין לו רגליים לא יכול ללכת עם גרביים וסנדלים בחורף.