בין שיחות החולין הקלילות בדרך לגן, מיד אחרי שאמה הכריזה שאין אלוהים, עבר על פנינו בחור צעיר בכסא גלגלים בלי רגל. סופי נהיתה מאוד עסוקה בו, וסיפרה שחברה שלה מהגן, טל, סיפרה שדוד שלה באיטליה, שאין לו רגל, תמיד משחק איתה במשחק כזה, שתלך לחפש את הרגל שלו שהלכה לאיבוד. אמרתי לה שזה טוב, כי כנראה שהיו חייבים להוריד את הרגל כדי להציל אותו. אמרתי גם שלדוד של טל אין רגל אבל יש לו את איטליה.
אמה: ״אנשים פשוט מתרגלים לזה, אני חושבת.״
אני: ״בכל מקרה, האושר לא ממש תלוי באם יש או אין רגליים.״
סופי: ״נכון. כי למשל נחשים הם מאוד מאושרים, ואין להם רגליים! וגם דולפינים.״
מצד שני, מאושרים זה נחמד, אבל מי שאין לו רגליים לא יכול ללכת עם גרביים וסנדלים בחורף.
אמה: ״אנשים פשוט מתרגלים לזה, אני חושבת.״
אני: ״בכל מקרה, האושר לא ממש תלוי באם יש או אין רגליים.״
סופי: ״נכון. כי למשל נחשים הם מאוד מאושרים, ואין להם רגליים! וגם דולפינים.״
מצד שני, מאושרים זה נחמד, אבל מי שאין לו רגליים לא יכול ללכת עם גרביים וסנדלים בחורף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה