בגזרה הספרותית

אמה: שחר זה הילד הזה שתמיד נראה כמו חולצה שתלויה על קולב. מתוח למעלה ורפוי ועקום למטה. אני רוצה לכתוב עליו אבל לא בא לי להמציא סיפור. אני רוצה לכתוב ספר שהוא כמו פאזל כזה של כל מיני סיטואציות מעניינות. ויהיו בו הרבה דימויים. אוי, זה גם היה דימוי. 

ידיעות קיטוריות

אחרי ארוחת ערב עם כל משפחת פירסטנברג המורחבת יומיים לפני מסיבת החתונה הכפולה של אורי ורון, חזרנו מאוחר הביתה. זו היתה מסכת ארוכה ומפרכת עד שהבנות הואילו בטובן להכנס למיטות, ואני התיישבתי לידן לכתוב כתבה.
אני: ״אוי, קר לי.״
אמה: ״תלונות בערב. נשמע כמו שם של עיתון.״

החושך

סופי: אני לא שומעת את המוזיקה.
אני: תכבי את האור, תשמעי יותר טוב.
סופי: מה, באמת?
אמה: כן. החושך משקיט. הוא עושה שקט. הרבה מורים משתמשים בזה. זה ידוע.

תופעות הזקנה

רוני צוף: ״הקטשופ שלכם עושה פלוצים.״
סופי: ״זה בגלל שהוא זקן.״

פוליאנה

חופש פסח מאחורינו. אני הייתי בניו יורק לשבוע, ראיתי את חני ב׳קברט׳ בברודוויי וחזרתי לעוד שבוע חופש עם כל הילדים בארץ, וישר לתוך סדר פסח אצל אופירה. הבאתי לבנות המון מתנות, אבל האהובה מכולן היתה ללא ספק הספל של אליס בארץ הפלאות שכשמוזגים לתוכו מים חמים, החתול הצ׳שיירי נעלם ונותר ממנו רק חיוך.

מאז שחזרתי מקס אומר לי בעיקר: ׳חיבוקי אמא׳ ו׳אמא חמודי׳, אבל גם דברים כמו ׳טרקטור יפהפיה׳, ואמש הוא עבר לישון בחדר עם הבנות בשעה טובה, וסופי מיד הוסיפה את השם שלו לשלט של החדר.

בחופש היינו במערת הנטיפים (ואז באבו גוש לחומוס פלוס חמץ). היה מקסים, ואמה התלהבה נורא מזה שהמערה תמיד משתנה. קבענו שנחזור לשם בעוד עשר שנים.

הבנות קוראות לא מעט. סופי עמלה על איזה ספר על ילד בלש של גלילה רון פדר, ואמה, אחרי שסיימה את כל אייבי ובין, וקראה את נסיכת הגלידה המקסים, נמצאת באמצע של פוליאנה, ומאוד אוהבת את הספר. הבוקר מקס חזר סוף כל סוף לגן ולהן יש יום חופש אחרון. ֿ

אני: ״אני לוקחת את מקס לגן. זה נראה לי זמן מושלם עכשיו בשביל לקרוא פוליאנה.״
אמה: ״אבל אני לא מושלמת עכשיו בשביל לקרוא פוליאנה.״