גאווה ודעה קדומה 2

אמה עמלה על ההמשך לרב המכר הטרום ויקטוריאני. הנה פרקים 1-3 פרי עטה המושחז.

נושלתי

אמה התחילה להשתתף בחוג לכתיבה יוצרת לגילאי 9-12 בבית אריאלה. היא הכי צעירה אבל מאוד נהנית. אתמול מקס חזר חולה מהגן ולא יכולתי לקחת אותה לחוג בעצמי כי מקס נתלה ממני כמו קוף מנוזל ולא הסכים לשחרר. אמיר אמר שיקח אותה אבל זה מאוד הכעיס את ליידי אמה, שהגישה לי מכתב רשמי נזעם וגם קראה לי אותו בקול:

כשהיא סיימה מקס חטף לי אותו מהיד ואמר: ״כתוב פה - מקס חולה.״

נוסטלגיה

העפנו המון שמלות של הבנות, חלקן היו איתן מגיל שלוש, צמוד צמוד. עשינו שקית כדי להעביר לחברה כשסופי נתקפה נוסטלגיה, הרימה את השמלה הורודה שקנינו לה בגיל ארבע באיטליה, חיבקה אותה חזק ואמרה: ״אני אתגעגע אליך... איך ניצנצנו ביחד!״

מקס היה אצל רופאה התפתחותית שעשתה לו מיליון מבדקים ומשחקים. באחד מהם הוא היה צריך להפוך שלוש קוביות קטנות לגשר. הרופאה, (שהיתה לא נחמדה במיוחד והוא ברח ממנה פעמיים מתחת לכסא ואמר: אני מתחבא בשביל שלא תוכלי לשחק איתי יותר), יצרה את הגשר, וגם הוא, ואז העבירה דרך שלה עיפרון. היא שאלה: ״אני יכולה לעבור גם דרך הגשר שלך?״ ומקס אמר: ״לא.״ ״למה?״ היא שאלה, והוא ענה: ״כי את שמנה מדי.״

פתיון ילדים

הולכת עם סופי ומקס ברחוב, מזהה מרחוק מכולת שהציבו בכניסה שלה בובות קטנות למכירה כדי למשוך קהל. אומרת לסופי: שיט, יש פה פתיון ילדים. 

מתקרבים, מקס שועט לתוך החנות וקורא: וואו! תראו את הפתיון ילדים המדהים הזה! זה פתיון ילדים! לא, אמא. אי אפשר ללכת עכשיו. צריך להסתכל על הפתיון ילדים!

והנה סופי וקערת הסלט, פעם בארבע שנים. 2008, 2012, 2016