הבנות מתקדמות כל כך מהר בזמן האחרון שכבר מאוד קשה להתעכב ולהחליט מה לכתוב פה.
אמה משתלטת לי על הנעליים, צועדת איתן בכל הבית.
"של אמה כבר," היא מבהירה.
הלקסיקון העברי-אנגלי מתרחב. מברייני הן למדו "מממ... גוד!","ביי ביי סוויטי", מהחברה דורה: סטארז, גו אפ, ג'אמפ, בי קרפול, פוש איט, ביג, ליטל, קם און, לטס גו, מאיתנו: בייבי, פיש, ראביט, פיג, קאו, דוג, קאט, הורס, והאחרון היה מאנקי. אמה: "בוטס מאנקי שלי חמוד".
סופי אומרת "אוף!" וחובטת לעצמה בלחיים, ופורצת לחדר ואומרת: "הלווווו!" כמו ליידי בריטית.
אמה רצתה בבוקר לראות דורה, ולא מצאתי את השלט. חיפשנו ביחד. היא אמרה "שלט, שלט." שאצלה נשמע יותר כמו סלט. היא כנראה גם שמה לב לזה, כי אז היא אמרה: "לא סלט, רק דורה!", שלדעתי היתה פראפרזה על הספר 'האריה שאכל תות': "לא בשר, לא סלט, רק תות!"
היינו בסדר פסח אצל סבתא ריטה. גם סבתא יעל באה, עם ניתאי וסבא פיסקה, שכנראה שחטף אירוע מוחי ביציאה מהמונית. הוא לא הצליח ללכת, ובקושי רב הגיע עד לשולחן. כל העניין התפתח אחר כך לאמבולנס שהגיע ואז לקחו אותו לבית חולים, וסבתא (המכונה סבתא מורי), הלכה איתו למגינת ליבן של הבנות, אבל לפני שהוא הלך, כשהוא עוד ישב איתנו בשולחן, מי שהצליחה להוציא ממנו חיוך היתה סופי, שבתוך קריאת האגדה, כל 30 שניות בערך הרימה גביע קטנטן מפלסטיק וצעקה: "לחיים!"
צריך להפסיק לעשות שם סדר. המקום מושך אליו דרמה. לפני 11 שנים היתה הפעם האחרונה שחגגנו שם, והאירוע כולו היה מלווה בצירים נוראיים של אופירה, שתומי לא ממש החליט אם הוא רוצה או לא רוצה לצאת ממנה במשך 48 שעות.
אמה משתלטת לי על הנעליים, צועדת איתן בכל הבית.
"של אמה כבר," היא מבהירה.
הלקסיקון העברי-אנגלי מתרחב. מברייני הן למדו "מממ... גוד!","ביי ביי סוויטי", מהחברה דורה: סטארז, גו אפ, ג'אמפ, בי קרפול, פוש איט, ביג, ליטל, קם און, לטס גו, מאיתנו: בייבי, פיש, ראביט, פיג, קאו, דוג, קאט, הורס, והאחרון היה מאנקי. אמה: "בוטס מאנקי שלי חמוד".
סופי אומרת "אוף!" וחובטת לעצמה בלחיים, ופורצת לחדר ואומרת: "הלווווו!" כמו ליידי בריטית.
אמה רצתה בבוקר לראות דורה, ולא מצאתי את השלט. חיפשנו ביחד. היא אמרה "שלט, שלט." שאצלה נשמע יותר כמו סלט. היא כנראה גם שמה לב לזה, כי אז היא אמרה: "לא סלט, רק דורה!", שלדעתי היתה פראפרזה על הספר 'האריה שאכל תות': "לא בשר, לא סלט, רק תות!"
היינו בסדר פסח אצל סבתא ריטה. גם סבתא יעל באה, עם ניתאי וסבא פיסקה, שכנראה שחטף אירוע מוחי ביציאה מהמונית. הוא לא הצליח ללכת, ובקושי רב הגיע עד לשולחן. כל העניין התפתח אחר כך לאמבולנס שהגיע ואז לקחו אותו לבית חולים, וסבתא (המכונה סבתא מורי), הלכה איתו למגינת ליבן של הבנות, אבל לפני שהוא הלך, כשהוא עוד ישב איתנו בשולחן, מי שהצליחה להוציא ממנו חיוך היתה סופי, שבתוך קריאת האגדה, כל 30 שניות בערך הרימה גביע קטנטן מפלסטיק וצעקה: "לחיים!"
צריך להפסיק לעשות שם סדר. המקום מושך אליו דרמה. לפני 11 שנים היתה הפעם האחרונה שחגגנו שם, והאירוע כולו היה מלווה בצירים נוראיים של אופירה, שתומי לא ממש החליט אם הוא רוצה או לא רוצה לצאת ממנה במשך 48 שעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה