היא

הבוקר לא יכול להיות שלם בלי כמה ויכוחים בנושא בגדים וויכוח קטן על מה הן יאכלו בדרך לגן: פרי, פתי בר או משהו אחר. אני כבר לא זוכרת מה זה היה שהן רצו. משהו עם חמאת בוטנים, שזה אומר משהו מלכלך, שזה אומר שלא הסכמתי, למרות התחינות וההתבכיינויות. אחרי ויכוח סרק פשוט עזבתי את המטבח והלכתי לחדר אחר, לארגן את ציוד הבלט. הן השתתקו פתאום, ואז שמעתי את אמה אומרת לסופי: "היא לא מסכימה."
אני לא יודעת למה, אבל זה קרע אותי מצחוק.

חנוך רוזן

היום חני באה להיפרד לפני שהיא חוזרת לניו יורק. סופי ציירה לה ציור מקסים, בו רואים את הנסיכה חני, עם סרט סגול בשיער וגם כתר, מחזיקה פרח. היא נתנה לה אותו וחני הבטיחה שתתלה אותו על הקיר בניו יורק ותראה לה אותו כשנדבר בסקייפ.

אחר כך צפינו ביוטיובים של סבא ראובן מסוף שנות השבעים והתגלגלנו לאיזה ביצוע של הללויה עם ירדנה ארזי, דודו פישר וחנוך רוזן. הבנות התרגשו למצוא את פיטר פן שלהן פתאום מחוץ למקומו הטבעי, והן ביקשו לראות את זה שוב ושוב. אחרי כמה פעמים אמה הסתכלה עליו בעצב ואמרה: "בטח משעמם לו. משעמם לפיטר בהצגה הזאת, כי וונדי לא איתו."

אה, ועשינו גם תאטרון בובות

עם כיסא, ניירות ובנות ים

מסיבת תה

היום הבנות הלכו אחרי הגן לבית של תניה לאחר שהסכימו להזמנה אדיבה למסיבת תה עם נעמיקי. אני הגעתי אחרי בערך שעה שהן היו שם. אני לא יודעת אם היה תה, אבל היו ספגטי בולונז, מיליון וחצי צעצועים שסודרו בספירלה מדוקדקת, וסרט על נדי, שהן התעקשו ששם החיבה שלו הוא פינוקיו.

אחרי שחזרנו קארין הגיעה לבקר. אני והיא התישבנו להרכיב מתנה שהיא קנתה להן ליום ההולדת וחיכתה בארון - זוג בנות ים להרכבה עצמית. כתוב עליהן שהן לגיל חמש, אבל אני וקארין ישבנו עליהן כמעט שעתיים בעבודה מאומצת. כשהן היו סוף כל סוף מוכנות הבנות הלכו לאמבטיה, וקארין כבר רצה לשיעור ספינינג. כשהיא הלכה ניסיתי להסביר לאמה את הקונספט שמאחורי הספינינג: "זה מקום שיש בו המון זוגות אופניים מיוחדים שלא נוסעים. רק נשארים במקום. ואז מסובבים את הפדלים המון המון ומהר מהר, עד שמרגישים שמזיעים ושממש עושים כושר, ואז יורדים. מה דעתך?"
אמה: "רעיון פנטסטי."

ציור

ילדה עם סרט על הראש ותסרוקת של יום שבת, עט על נייר, סופי שור, 2011

בוקר גיהנום

תשבוזת יום ראשון לא מכזיבה, והיה קשה מאוד לקלף את הבנות מהמיטה הבוקר. אמה עוד איכשהו שיתפה פעולה, אבל סופי הטריפה אותי, החליפה בגדים שלוש פעמים ולא הפסיקה להתבכיין. כשיצאנו סוף כל סוף מהבית היא נזכרה שהיא בעצם צריכה פיפי. היא חזרה לעשות. אני ואמה חיכינו בחוץ. כשהיא יצאה היא נראתה במצברוח משופר ואמרה: "זהו! אין לי יותר פיפי!"
ואמה, בדרנית הצמרת: "אה, אז החלטת לא לקחת אותו איתנו לגן."

מה זאת אהבה

אני אוהבת אותכם. וגם בננות. סופי

אמריקה אמריקה

חני הביאה לנו עיגולים קטנים של שוקולד לבן באריזת קריסמס חמודה, והבנות מאוד התלהבו.
סופי: "בארץ ישראל אף פעם לא היה שוקולד לבן!"
אני: "לא נכון. יש שוקולד לבן, אבל בדרך כלל אין לו עטיפה לילדים."
אמה :"נכון. רק באמריקה יש ממתקים כאלה."
אני: "אתן לא מאמינות איזה ממתקים יש באמריקה. זה המקום שיש בו את הכי הרבה סוגים של ממתקים בעולם."
אמה: "נכון!!! ובאמריקה גם לא כואבת הבטן אחרי שאוכלים את הממתקים!"

פיגורטיבי

סופי התיישבה לצייר, וציירה, בהשראת החבר סוסו גואטה, מסילות נחמדות. הייתי גאה, בעיקר כי הבנות לרוב לא מראות נטייה מיוחדת לציור. כשהיא סיימה הראיתי לה איך מציירים פרצוף ומתחנו ממנו רגליים וידיים. אמה הצטרפה, וסופי הראתה גם לה איך עושים איש. נכנסנו ככה, בלי לשים לב, לשעה אינטנסיבית של ציור פיגורטיבי, דבר שמעולם לא קרה. הן אמרו שהן טלי (הציירת), ואמה ביקשה שאני אשים להן את הצבעים ליד המיטה, כמו בבית של טלי.

"חברה ועוד חברה" טושים ופנדה על נייר, אמה שור, 2011

המבסוטון

אמיר: "אמה, את יחפה על הרצפה. אני לא מבסוט מזה."
סופי: "אני יחפה על הספה. אתה מבסוט מזה?"

דורותי מבקרת

אחרי שסבתא מורי לקחה את הבנות לעוד שיעור בלט מוצלח, אני וחני (שהגיעה לביקור מולדת) פגשנו את אילנית (שעבור מי שאיכשהו לא יודע או שכח -  שיחקה את דורותי במחזמר של בית לסין), והלכנו לאסוף את הבנות עם האוטו שלה. הן היו נרגשות נורא לראות אותה שוב, קצת יותר מדי אפילו, ונאלמו דום. כשהגענו הביתה הן הפשירו טיפה, עשו לה כמה פירואטים, ואמה אפילו שרה לה את השיר מתוך 'הקוסם מארץ עוץ' העברי. חני צילמה את הסוף.

הציירת

הלכנו לבקר את טלי יאלונצקי, הציירת המדהימה שציירה את הבנות לפני יום ההולדת שלהן. אני רציתי לראות איך ואיפה היא עובדת, והיא הציעה שגם הבנות יבואו ויחד הן יציירו בפנדה. מה שהלך שם בסוף זה חלומו של כל ילד: משחקים, הפעלות, ציורים ומסיבת שוקו ושוקולדים, אבל את כל זה אי אפשר היה לדעת מראש. בדרך אליה, אחרי שהן סיפרו לכל הגננות, הילדים וההורים שאנחנו הולכים לטלי הציירת, סופי פתאום אמרה: "יש לה בובות?"
אני: "אה... לא נראה לי. בדרך כלל לאנשים מבוגרים אין בובות."
סופי: "אבל אנחנו ילדות! אנחנו צריכות בובות!"
אני: "אולי במקרה תהיה לה איזו בובה, אני לא יודעת."
סופי: (בזעף) "כן. תהיה לה בובה."
היא המשיכה להתעצבן עד שעבר לה. כשנכנסנו לבית של טליֿ הדבר הראשון שראינו הוא ספה שמכוסה באוסף בובות צבעוניות מבד בעבודת יד. מחזה די מדהים. הן התקרבו לאט לאט, והסתכלו. אמה אמרה: "אמא, תראי! יש פה שלל של בובות!" הנהנתי. ואז הגיעה שורת המחץ: "סופי אמרה לך שיהיו פה בובות!"
היה שם ארגז ענקי של אגוזים שהחבר של טלי הביא מהמושב, והיא נתנה לבנות למלא את כל תיק הגן שלהן באגוזים. הן עבדו על זה נורא במסירות וברצינות. חזרנו עם איזה שני קילו אגוזים.

כשהן חזרו הביתה הן הראו לאמיר נורא בגאווה את הציורים שהן ציירו, אכלו אגוזים והסבירו לי שכשמערבבים ירוק עם צהוב יוצא גם ירוק, אבל אחר.

המתווכת

בדרך הביתה מהגן פגשנו את תניה, שסיפרה שהבנות כל הזמן מתנשקות, מתלטפות ומתחבקות, ושזה בעיקר מגיע מכיוון סופי. ואם כבר סופי, "היא סיפרה לך שהיא מאוד כעסה עלי היום?"
אני: "לא. מה קרה? סופי?"
סופי עברה לזעוף. אמה לקחה פיקוד ואמרה: "היא רצתה לשחק עם הבובה בזמן שאכלנו קורנפלקס אבל תניה אמרה לה שאסור."
תניה: "ואת מאוד כעסת."
סופי ממשיכה לזעוף.
אמה (לתניה): "את סולחת לסופי?"
תניה התפקעה מצחוק, אספה את אמה, הרימה אותה באויר ואמרה לה שוב ושוב ש'אין דברים כאלה'.
וסופי? המשיכה לזעוף ולשטוח את כתב ההגנה שלה עוד דקות ארוכות.

'תעשו פרצוף מופתע'

סיבה למסיבה

הבנות אתמול הלכו עם סבתא מורי לשוק בצלאל ונרכשו עבורן מגפיים מקצועיים להשפרצה בשלוליות העיר. הן היו כל כך מאושרות עד שכשהן עזבו את הבסטה הן התחבקו והתנשקו באושר. והבוקר שוב, בדרך לגן.

מח אנליטי

אני: "מה יותר גדול - תשע או שש?"
אמה: "תשע."
אני: "נכון! למה?"
אמה: "כי הוא יותר חמוד."

סופי במטאפורה ליום סגריר

(בעת ביקור בשירותים): "את יודעת שהפלוץ זה הרעם של הקקי."

לילה לבן

הבנות הלכו ללון אצל סבתא מורי ואני ואמיר יצאנו לאכול במסעדה. נהנינו מאוד, קמנו מאוחר, ביקיצה טבעית, (8 בבוקר. בימינו זה נחשב מאוחר.) ואז קיבלנו אסמס מסבתא שסופי התעוררה בשעה 4 בבוקר, וסירבה לחזור לישון. אבוי ואבוי. הבנות גם ככה נרדמו שם רק לקראת 11 בלילה, וסבתא לא נרדמה עד 2 בלילה, אז השלוש היו תשושות לגמרי עד שהגענו לאכול יחד חמין מקרוני. סבתא מורי סיפרה שכשהן נרדמו סופי כל הזמן חיבקה ונישקה את אמה, ואמה סילסלה את התלתלים של סופי סביב האצבעות שלה.
ברגע מסויים סופי החליטה שבמקום על המיטה היא תישן על המזרון, לקחה כרית ויצאה לפעולה. אמה לא נשארה על המיטה לבד, ואמרה משהו כמו: "שימו לב, גם אני מתכוונת להצטרף לחגיגה."

מזג האויר מאוד סוער, ובערב הלך פה נשף תחפושות-נסיכות מאוד רציני. הן החליפו תחפושות, התקשטו, שמתי מוזיקה והן רקדו.

אחר כך הן עברו לשחק בחדר, ותפסתי חתיכה מזה. זה קצת הפוך, אבל מילא.

והנה חלקיק מארוחת הערב:

כלבה מנומסת

אני: "אמה, אם את לא אוכלת, לוקה תשמח לקבל את זה."
אמה זורקת ללוקה קצת שאריות. לוקה מתנפלת באושר על השלל.
סופי: "היא אמרה לך תודה."
אמה: "בשמחה רבה."

חמים וחורפי

אתמול הלכנו לסבא ראובן אחרי הצהרים. בגלל הגשם הוא אסף אותנו מהגן, ובא ישר מהעבודה בלבוש המכובד שלו. הבנות לא רגילות לראות אותו ייצוגי כזה, ואמה מיד אמרה: "סבא, אתה לבוש מאוד חגיגי!" סופי, שהפעילה בובה שהכינה בגן מנייר טואלט, דיבבה אותה ואמרה לו בקול צפצפני: "הו, כמה שאתה חתיייך!"

חיבוקים נדיבים בדרך לגן.

חורף

בלט

הבנות הלכו היום לשיעור בלט ראשון בבית תמי.נכנסתי איתן רק לרגע, עזרתי להן להתארגן, והתכוננתי לצאת כשהמורה נכנסה. סופי הלכה אליה, ושאלה: "איך קוראים לך?"
המורה: "קוראים לי נטעלי."
סופי הביטה בה, ואז בי, ושוב בה, בהשתאות, ואמרה: "אתן תאומות!"

אין תפקידים קטנים

הבוקר הן היו כל כך מצחיקות עד שכמעט סלחתי להן על כך שקמו בשש וחצי בבוקר.
הן הלכו להביא ספרים, התיישבו על הפוך שלנו, ובלבלו את השכל.
אמה: "לספר הזה קוראים: 'הכבשה ההמומה והילד יואב שאהב אותה'."
אני: "מה את אומרת."
אמה (ממציאה בעודה מעלעלת בספר 'ויליאם ורכבת הלילה'): "רחוק רחוק בעיר אחת עמד שוטר ולא נפחד!"

אחר כך סופי קראה מתוך ספר אחר את הקוסם מארץ עוץ, והודיעה שעושים הצגה, ושאמה תהיה דוד הנרי. פרובוקצייה מוחלטת מצידה, שעבדה כמו קסם. אמה מיד פרצה ביללות מחאה, ואמרה שהיא רוצה להיות דורותי. סופי, בתגובה: "לא. את לא יכולה להיות דורותי כי התפקיד הזה מקולקל."

על ראש הברוש שבחצר

שרנו שירים לפני השינה מתוך ספר, וכשהגענו ל'מקהלה עליזה', ושרתי: "העפרונית הקולנית ניקתה את הגרון," סופי התפרצה ואמרה: "אה-פה-פפ! אמא, אני צריכה להגיד לך משהו."
אני: "מה?"
סופי: "שלנקות את הגרון זה להקיא, נכון?"

קצרים

סופי: "פיטר, אני מכירה אותך! ראיתי תמונות שלך בבית, בבלוג שלי!"
אמה: "באמת? זה מרגש לשמוע!"


סופי (נכנסת הביתה, מורידה נעליים): "אני לא יכולה. אני סובלת מהנעליים האלה."


אמה: "יהיה פעם שנישן אצל סבא ראובן?"
אני: "אולי."
אמה: "זה הרעיון הכי נפלא שמצאתי בראש שלי!"

בקצב הקצב

הנה וידיאו שעידו צילם וערך משיעור מיומנה-הדור-הבא ההוא עם ויקי.

הורטון

בילינו היום אצל אופירה. ישבנו בחצר ואכלנו צהרים ביחד, וסיפרנו לכולם על הספר החביב על בני ביתינו כרגע: הורטון הפיל דוגר על ביצה של ד"ר סוס. סיפרתי לכולם שזה ספר על הורטון הפיל הנאמן.
אמיר: "גם אבא הורטון הפיל הנאמן."
אמה: "לא. אבא לא נאמן."
אני: "אז מה אבא?"
אמה: "גבר-גבר."

חושחש

אמה (ברחוב): "איכס!!! אני מריחה ריח של זבל. אני בודקת את הסביבה עם חוש הריח שלי!"

אורורה והדרקון

התבקשתי להכין אורורה והדרקון (וגם את הפיות, הנסיך הסוס ועוד דברים שלא הגעתי אליהם.) הבנות עזרו, עמדו לידי ועשו בחירות אומנותיות שונות. אחרי רבע שעה סופי שחררה אנחה ואמרה: "אוף, כמה שאנחנו עובדות קשה."
והנה התוצאה, ואחריה הקטע שלשמו נוצר הכל, ובמילותיה של סופי: "פצפוצי הדרקון עולה לראש המגדל לירוק אש להבה."

שאמן

אמה: "יש לי ספר ריפוי."
אני: "וואו. מה כתוב שם?"
אמה: "פלסטרים לכל אחד! הם אף פעם לא נגמרים! וגם כתוב שם שיש שם קעקועי פלסטרים וגם פלסטרים רגילים. יש גם תרופות בטעם אגסים. הן מרפאות את אמה וסופי אם כואב להן השיניים."
סופי: "פעם לי כאבו השיניים. בדרך כלל לא, אבל כן."
אמה: "ואם הראש פוגע בקיר אז יש פה תרופות לראש."

דוגית שטה

הבנות שטו היו בפעם הראשונה בחייהן, בצעד ספונטני וממש לא מתוכנן של שעמום אחר צהרי יום שישי, בסירת פדלים בצורת מכונית מירוץ אדומה בירקון. הן נהנו נורא והתרגשו לעבור תחת הגשר, לנופף לשלום לצופי הים שלמדו להרים תורן ולהטיל עוגן, ולהצביע על עורבים.

אבא וסופי מפדלים

אמא ואמה מצטנפות

החובלות

בצהריים הן חזרו מיום ההולדת של הלל, שהיה בן שלוש, וחן הכינה עבורו פעילות בובות גרב מקסימה סביב סיפור שהיא כתבה על הגרביים הבודדים שהולכים ועושים מסיבה. כל ילד הכין בובת גרב עם אף, עיניים ושיער. הבנות כל כך נקשרו לבובות שלהן עד שהן אכלו איתן ארוחת צהריים ואפילו קיוו לעשות איתן אמבטיה.
אני: "לא, אי אפשר להכניס אותן לאמבטיה. הן יהרסו."
אמה: "נכון. כי הן לא עשויות מפלסטיק. הן מבד."
אני: "נכון."
אמה: "אז אולי נאכל ארוחת ערב באמבטיה?"
אני: "מה? מה בדיוק את רוצה לאכול באמבטיה?"
אמה: "פיצה."
אני: "אי אפשר. כי היא תירטב."
אמה:"אז אולי תירס אפשר?"
אני: "למה תירס?!"
סופי: "כי תירס זה ירק!"
אמה: "נכון! ויש בו מים!"
סופי: "אז אפשר להרטיב אותו."
אמה: "נכון, סופי!"
אני: "?!?!?!"

אמה עם הבובה "ציפ האפס" (מ'הורטון')  וסופי עם "היפהפיה הנרדמת".

חוות דעת מקצועית

קראתי לבנות, בזמן שעשו אמבטיה, סיפור ילדים שכתבתי. אמרתי שאם הן יאהבו אותו אני אאייר אותו, אבל שבינתיים אין מה לראות. הן מאוד נהנו וכל הזמן ניסו להציץ לי בדפים מתוך האמבטיה, כי הן קיוו שבכל זאת יהיה שם ציור של מה שאני מספרת.
אני: "מה דעתך על הסיפור?"
סופי: "מ-עו-לה!"
אני: "אז שאני אצייר לו ציורים?"
סופי: "כן. ונשלח אותו לאור. ונעשה ממנו ספר קשה."

אחר כך היא יצאה וביקשה שאני אצלם אותה בשירותים. ואז אמה עשתה את אותו הדבר.

בזמן האסלה של אמה עלה לה רעיון למאכל חדש. "אני מכינה מרק סבתות."
אני: "המממ. איך עושים מרק סבתות?"
אמה: "שמים סבתות בתבשיל, ומוסיפים קצת מלח מעל, מוסיפים קצת פלפל חריף עליהן ואז הן נהיות ממש טעימות."
סופי: "מה, את סבתא מורי?! אוי ואבוי!"

(ואחרי שהן נרדמו לקחתי את הפנדות שלהן ויצאתי למחנה אימונים קצר.)

שבלולים

אחרי הגן הלכנו עם הלל, חן ואלה הג'ינג'ית ל'שבלולים', מתחם כיף לילדים בלבונטין, מקסים ומהנה, שהכל בו ממש מגניב חוץ מהמחיר השערורייתי (40 שקל לילד, הכוללים כניסה בלבד.) והעובדה שאין הנחה לתאומים. שלושת הילדים נהנו בטירוף, שיחקו בבובות, סירת פירטים, במה עם תחפושות, פינת איפור, ציור ואפילו חדר רופא קטן שאפשר משחק של רופא וחולה. קלאסיקה.

ועוד משהו בקטנה:

אני: "ראיתם? לאמה יש עקיצה בעין."
סופי: "למה?"
אני: "מזבוב שהתיישב לה על העין."
אמה: "הוא חשב שהעין שלי זה ספה, נכון?"

הארות

סופי: "את מוכשרת בלצייר. דוריתי לא כל כך."

אמה: "תראי! שני קקים. הוא חבר שלו, והם עושים ביחד אמבטיה של פיפי!"

חופש תרדוף

אמה: "מחר תעירי אותנו ותגידי לנו שיום שבת."
אני: "לא, אני אעיר אתכן ואגיד לכן שיום שני."
אמה: "ויום שני זה חנוכה."

ליידי

אמה (על האסלה): "גבירותי ורבותי, קבלו בבקשה... את הפלוץ הנכבד!"

המראה הדוסוני

ילווה אותנו כנראה תקופה ארוכה. הן לא מוכנות לשמוע על מכנסיים. רק גרביונים ושמלות, ואם להיות ספציפיים "שמלת מקסי."
כשיצאנו לטייל עם לוקה טיול בוקר שבת יפה, אמה התבאסה לראות שהשמש זורחת, ולא ממש חורפי, ואמרה (באפה הסתום): "אדי לא אוהבת שבש. אדי אוהבת את הגשב ואת הקור."
ובככר ביאליק, שם הבנות הרימו הופעות שונות, סופי החמיאה לעצמה ואמרה: "אני מאה-אחוזה."

גרביונים חדשים

הביאו לטיול עליז במיוחד לגן הבוקר, עם שמש חורפית.

דרמה

הגעתי לגן וגיליתי ששתי הבנות סובלות משלשול כבד. סופי כבר ישבה על האסלה ולידה תחתונים ומכנסיים מלאי קקי, ואמה, שבאה איתי אל השירותים, הודיעה לי שאצלה בתחתונים יש אירוע דומה. נאנחתי עמוקות ויצאתי במבצע מגבונים ושקיות ניילון. כשהורדתי לאמה את המכנסיים כדי לאמוד את המפגע, היא אמרה: "שלשול דרמטי, אה?"

הבהרה

בילינו את אחר הצהריים עם חן, הלל ואלה התינוקת שחגגה חיסון ראשון בטיפת חלב. היינו בככר ביאליק עם כל החבר'ה מהגן ואז חזרנו הנה לאכול ארוחת ערב. אני וחן, בהשראת אלה, פצחנו בשיחת הבדלי גידול בנות ובנים, והיא אמרה שאם לי יהיה יום אחד בן, ורק אחד במקום תאומים, זו תהיה חוויה שונה בכל הרמות. אמה הרימה גבה, ואז התפרצה ואמרה: "את לא אוהבת בן. ואת גם לא אוהבת בת. את אוהבת רק אותנו. את אמה וסופי שלך."
רשמתי. ומעניין איך העמדה שלה השתנתה מהיום בבוקר.

תינוקי

אני: "ראית את הבטן של ויקי אתמול?"
אמה: "היתה לה בטן שמנה."
אני: "נכון. כי גדל לה שם תינוקי קטן. תינוקי בן."
אמה: "כן??? גם תינוקי בן זה בסדר. גם תינוקת בת זה בסדר. גם לך יצמח תינוקי בבטן?"
אני: "כרגע לא. אולי מתישהו."
אמה: "אולי ביום שבת תרצי שיצמח לך תינוקי בבטן?"
אני: "לא נראה לי. למה, את רוצה שיהיה לי תינוקי בבטן?"
אמה: "בטח! תינוקי זה הכי כיף במשפחה."

מיומנה - הדור הבא

למטרות פרומו של מומנטיטו שיחזור בחנוכה, קובצו כל הילדים-של לסדנת מיומנה עם ויקי. הבנות הגיעו בהתרגשות עצומה, ובזבזו את רוב הפירואטים שלהן בזמן שבו חיכינו שכולם יגיעו. כשהתחיל העניין הן שיתפו פעולה יפה למשך עשר דקות בערך, אז סופי החליטה שלא כיף לה ובאה לשבת עלי. אמה החזיקה עוד איזה רבע שעה עד שגם לה נמאס. בסוף היה ריקוד חופשי. אמה רצתה להשתלב, אבל רקדו שם בעיקר בנים בועטים, וכשהיא נכנסה למרכז העניינים הבת של ארז, ירדן, נתקלה בה, והיא בכתה בכי קורע לב. המאפין בננה שג'רי הכינה הרגיע את העניינים, וכשיצאנו להזמין מונית, פגשנו את דליה, ואז גם את רועי ונועה, והיא הסבירה לכולם ש"לא היה לי כיף כי ירדן דחפה אותי וזה לא כיף לי שדוחפים אותי. זה היה מאוד מעצבן." בדרך הביתה סופי אמרה ש"אני מה-זה לא נהניתי."
עכשיו כששאלתי שתיהן אמרו שהיה כיף.

כשיצאנו מהגן הן סיפרו שאחרי החתונה שהיתה היום, בה כל ילדי הגן מצאו להם חתנים וכלות (והבנות נשארו עם עידודו ויהלי, כמו בתכנון המקורי), וכל הכלות היו עם הינומות, והחתנים שברו כוסות, והילדים התנשקו, כולם אפו עוגיות.
סופי: "ואז הן הפכו לפחם."
אמה: "זה לא נכון, הן לא הפכו לפחם, חמודה שלי."