אין כינים בגן עדן

העיסוק במוות ממשיך בווליום גבוה. היום סופי אמרה שנורא כיף עכשיו לסבא פיסקה, כי אין לו כינים. אחר כך אמה אמרה שסבא ממשיך לגדול גם בגן עדן, וסופי הסבירה ש"כשתינוקות מתים גם הם ממשיכים לגדול שם, מגדלים אותם שם." ניסיתי להקליל את אווירה ולומר שזה מאוד נדיר שתינוקות מתים, והיא אמרה בקור רוח: "לא נכון, זהר סיפרה לנו על תינוקת שמתה. אמרו את זה בחדשות!"

צילמתי את מקס אחרי האמבטיה (המשותפת של שלושתם!) ופתאום זה הזכיר לי תמונה שלי. הוצאתי את האלבום והראיתי לבנות.

אמה: "את מאוד מפעם?"
אני: "לא!" 
אמה: "אה, זה אפליקציות שמצלמות בשחור לבן."

בהשראת קייטנת הודו שלהן, אמה הביטה היטב במקסי הערום, ואמרה: "הפופיק שלו נראה כמו מנדלה!"

על החיים ועל המוות

הבנות מתעסקות הרבה במוות, בחיים ובסבא פיסקה. הן אמרו היום שכל הזמן נולדים ומתים בעולם, כמו שקרה עם מקס ועם סבא, ואמה אמרה שכשהיא חושבת על סבא פיסקה היא עצובה. אחר כך היא אמרה שבעצם היא לא מרגישה שסבא מת בכלל כי כשהיא רואה את דוידי היא נזכרת בסבא. אחר כך הן קראו לסבא ראובן 'סבא שלא מת', ווידאו שהוא הרבה יותר צעיר מסבא פיסקה וגם מדוידי. אמה ציירה את סבא, ואז שתי נקודות סגולות, ומתחה ביניהן קו. "פה זה כשסבא נולד, וזה כשהוא מת, אבל זה קו קצר כי זה דף קטן." עוד שתי נקודות הוקדשו לסבתא מורי: "זה כשסבתא נולדה, וזה כשהיא הפכה להיות סבתא כי אנחנו נולדנו." לבסוף הגיעו שתי נקודות קרובות עם קו מחבר קצר. "זה כשאנחנו נולדנו, ועכשיו שאנחנו בנות חמש." למקס היא לא הרגישה צורך לצייר קו כי הוא רק בן כמה שבועות.
גם סופי הצמחונית ציירה משהו שקשור לנושא בעקיפין:
"הפרה שמחה כי הצייד מת. פעם בהודו הפרות היו קדושות אבל היום אוכלים אותן לצערנו הרב."

גן עדן

זמן של שינויים במשפחה שלנו. מקסי רק נולד, וסבא פיסקה האהוב שלנו נפטר. סבא, שהבנות עשו ממנו סבא-רבא, היה בן 96 וחצי. כשאספתי את הבנות מהגן, לקחתי איתי את ניתאי וטליה והתיישבנו על ספסל ברוטשילד, שם סיפרתי להן על מה שקרה. הן שתקו רגע, ואז אמה אמרה: "אני לא עצובה שסבא פיסקה מת, כי עכשיו הוא יפגוש את כל החברים שלו." וסופי הוסיפה: "כמו זה שכתב את עוץ לי גוץ לי..."
זה היה מעניין כי בדיוק לפני זה סיגל, נכדתו של שלונסקי, שכתב את עוץ לי גוץ לי, שהיתה גננת שלי באשכול גנים, כתבה לסבתא מורי שעכשיו בטח כל הצוות של מועדון צוותא המקורי: פיסקה, לולה ושלונסקי, בטח מבלים יחד.
בהמשך הבנות עיכלו קצת, הסתכלו בהרבה תמונות, ואמרו שהן קצת עצובות כי הן יתגעגעו וקצת שמחות כי עכשיו בטח כיף לסבא. אמרתי שעכשיו יתפנה לסבתא יותר זמן לבלות איתן, כי בתקופה האחרונה היא בילתה אצל סבא כל הזמן, וסופי אמרה: "היא עשתה את זה כי היא אהבה אותו."
סופי ואני ציירנו הרבה ציורי על פי תמונות של סבא, ובכלל השבעה היתה מלאה בשעות של ציורים ובני משפחה. כשציירנו ציור של סבא עונד שעון, סופי הודיעה שהוא לקח איתו את השעון הזה לגן עדן.

חכמת חיים

מקסי בעל הגזים בבטן, המכונה בחיבה 'פפסי מקס', שונא כשאני עושה לו תרגילי רגליים-לבטן בנסיון לשחרר לו קצת גזים. עשיתי לו בכל זאת, והוא רטן.
אמה: "מה שנעים לנו זה לא תמיד מה שטוב לנו."

סופי כתבה סיפור קצר: "לב באגם משוטט. נסיכה שפרח אהב אותה."

אי שם בלב

שתי הבנות לאחרונה מפגינות עניין בתחום הרומנטי. אמה כבר זמן מה מאוד מתלהבת מהלל מהגן שלה, ילד גדול שעולה לכיתה א' והוא נורא מצחיק בעיניה, וסופי, מאז הקייטנה, כרוכה אחרי ילד בשם אמיר, שהיה בעבר באשכול, עכשיו הוא בין כיתה א' ל-ב', וזהר מאוהבת בו עוד מהשנה שעברה. בהתחלה סופי כל הזמן חזרה ושאלה: "אני לא מבינה, זהר כל כך שמחה שאמיר שוב בגן, אז למה היא בכלל לא מדברת איתו?!" אחרי יום וחצי גם היא נכרכה אחרי הבחור המבוגר, ואפילו אזרה אומץ וסיפרה לו שלאבא שלה גם קוראים אמיר ושהיא ואמה המציאו לו שיר: אמירו-שמירו, אמירו-שמירו. אתמול היא סיפרה לי שלפני השינה יש לה חלום שהיא מדמיינת, שבו היא ואמיר רוקדים יחד ושרים את הלהיט 'אמיר-שמירו' יחד. הערב, לפני שהיא הלכה למיטה, היא אמרה: "יש! אני הולכת לחלום את החלום הנהדר שלי!"

ועוד בנושא, שמעתי אותן משוחחות אתמול בבוקר בשעת הקורנפלייקס.
סופי: "את יודעת למה זה טוב שהלל הולך לכיתה אלף?"
אמה: "למה?"
סופי: "כי עכשיו עוד פעם אני אהיה הבנאדם שהכי מצחיק אותך!"

מי גנב ת'עוגיות

הבנות בקייטנה של הגן, הקייטנה בנושא הודו. כל יום הן חוזרות עם משהו חדש לספר, על בוליווד, יוגה, אלים, בודהה ועוד. בין לבין אמה הספיקה ללמוד משחק חדש, לא נראה לי שבהקשר ההודי, בשם: "מי גנב את העוגיות". היא ניסתה להסביר לי אותו, אבל ניכר שהיא בעצמה לא ממש הבינה את החוקים, וההסבר הסתבך והסתבך.
אמה: "מישהו שואל: מי אכל את העוגיות,, אני או אותה? ואז אומרים: האם אתה, מספר אחד? וצריך להגיד לא. האם אתה, מספר שתיים? וצריך להגיד לא. ומי שאומר שהוא מספר שלוש זה הגנב,  ואז צריך להגיד: למה? כי אני מספר שלוש! הבנת?"
אני: "לא."
אמה: "טוב, אז אולי אני אסביר לך את 'מי גנב את התפוחים.'"