ווצאפ

אתמול ביקרנו אצל סבא ראובן. הבנות הציגו בפניו שירים מההצגה מלך סיאם, ואז הוא לימד אותם איך זורקים חישוקים ואז הם חוזרים חזרה. גם מקס השליך חישוקים, אבל הם לא חזרו. הבנות אכלו, וסבא אמר שהוא יאכל מאוחר יותר, בתשע.אמה: ״בתשע?! בתשע אני ישנתי כבר שעה!״

וכשהוא שאל אותה אם היא אכלה מהפשטידה, היא ענתה לו: ״טרם.״

כשהלכנו סבא הוריד את העגלה למטה, וצעק לבנות: ״רק אל תלכו לכביש!״אמה אמרה לו: ״סבא, אתה היית עכשיו כזה פולני.״

סופי: יש ילדים שכל יום ההורים שלהם שואלים אותם מה היה בבית ספר והם לא אומרים להם כלום, ואז בסוף, כדי שכבר יעזבו אותם, הם אומרים להם דברים לא נכונים. 
אני: באמת?
סופי: בטח. המון ילדים עושים את זה. 
אני: זה מצחיק. 
סופי: זה ממש לא מצחיק כי אחר כך ההורים שלהם כותבים דברים לא נכונים בווצאפ של הכיתה.

קבוצת הווצאפ של הכיתה של סופי מוציאה אותי מדעתי באפן קבוע. לפני כמה ימים אחת האמהות שאלה מה המתכון של מרק הדלעת מתוך ספר שקראו בכיתה, כי היא שמעה ששיעורי הבית הם להכין אותו. עשר אמהות היסטריות נכנסו לפאניקה עד שמישהי הרגיעה את הרוחות. ועכשיו כל זה קצת יותר ברור.

דברים עצובים

סופי מאוד התקשתה להירדם. אמה כבר ישנה.
סופי: ״כשאני שומעת דברים עצובים אני לא מצליחה לשכוח אותם אפילו שנה.״
אני: ״ככה זה. גם אצלי זה ככה. על איזה דבר עצוב את חושבת?״
סופי: ״רצח רבין.״

הסברתי לה למה זה חשוב שנזכור דברים עצובים, וגם שהרגישות שלה חשובה כי היא יוצאת החוצה כשהיא שרה ורוקדת ומציירת. והנה ציורים משיעור אמנות פלסטית עם המורה אייל, שמלמד לצייר מתוך קשקוש, לצייר בגדול, ומזכיר להם שהם לא צריכים להיות מצלמה אלא להיות הם.

הכל מבינה

דיברנו על הספר ויהי ערב, ועל כך שאמיר מעולם לא אהב אותו בגלל האבא הכועס. הבנות אמרו שהוא אבא לא טוב, האבא שבספר, ואמיר אמר שבשביל התקופה שבה זה נכתב דווקא מדובר באבא מאוד רגיש ועדין, כי אז היה נהוג לתת לילדים מכות כחלק מהחינוך. הבנות די הזדעזעו מזה ושאלו למה לא לחנך בדיבורים.
אמה: ״זה לא טוב משתי סיבות. אחת: כי מי שהרביצו לו, יש הרבה סיכוי שהוא ילמד גם להרביץ בעצמו, ושתיים, כי מי שמרביצים לו לא לומד מזה שום דבר, הוא לא מבין למה הרביצו לו, אז זאת דרך מאוד לא טובה לחנך.״

הבנות ישנו בסוכות יומיים אצל סבתא ריטה (רצוף) ושני לילות אצל סבתא יעל (מפוצל). אצל סבתא יעל הן התחילו לקרוא שוב את אור הכפולה. אמה היתה כל כך נרגשת מכך שהן יתחילו לקרוא, שכשהן ליוו אותי ואת מקס הביתה והתכוונו לחזור עם סבתא אליה, אמה אמרה: ״כל שניה שאנחנו נשארות פה זאת שניה שאנחנו לא קוראות את אורה הכפולה.״

יולנדה דה מיאו

אנחנו עמוק בחגים, די נהנים מההפוגה בהסתגלות לבית הספר. לפני שבוע בערך שחררנו את הספר הראשון שיצרנו יחד לאויר העולם. ״יולנדה דה מיאו בקרקס״ שנוצר במלחמה, אצל רינתי בקיבוץ. הכל התחיל כי מקסי היה קורא כל היום את הספר ׳לבד על המרבד׳ וכזה חובב חיות. החלטנו לכתוב לו ספר עם הרבה חיות. המצאנו יחד את הסיפור, רינתי נתנה לחתולה את השם הפרטי יולנדה, והבנות ציירו את הציורים על פי לייאאוט שיצרנו, והדבקנו למקרר. כל מי שסיימה ציור סימנה וי אדום ליד העמוד שלה. כשהכל היה מוכן (16 איורים) כתבתי לכל עמוד את הטקסט המחורז שלו, ורק לפני שבוע וחצי החלטנו ליצור מזה וידאו. אמיר הקליט את הבנות והוסיף מוזיקה ואפקטים מיוחדים והעלינו את הסרטון ליוטיוב. התגובות מאוד מאוד נלהבות, והרבה ילדים מבקשים לראות אותו שוב ושוב.

חוץ מבאיור לבנות יש עוד תחומי עניין רבים, ואמה החליטה לאחרונה שהיא מספקת טיפולים פסיכולוגיים. יש לה כמה שיטות. יש את הקוביה של מקס, שמצויירים על גביה שישה ציורים של ציפורים במצבים שונים, אותם היא מבקשת מהמטופלים לנתח ולהגיד מה מתאר את מצבם הרגשי כרגע ולאן הם מעוניינים להגיע, ויש גם את שיטת שבעת הגמדים של שלגיה (ששת הגמדים, כי אפצ׳י נעלם), שהמטופלים אמורים לבחור אחד להחזיק כשהם מגיעים לטיפול, וזה גם מרגיע וגם מראה, לפי אופי הגמד שנבחר, איך המטופל מרגיש. היו לה המון ציטוטים מצחיקים, אבל ככה זה התחיל:
אמה: ״אני הפסיכולוגית שלך, אוקיי? מה המזג אויר שלך בתוך הגוף?״אמיר: ״סוער.״
אמה: ״מה אתה מרגיש?״אמיר: ״יש לי קצת חום ואני מאוד עייף.״אמה: ״אני מתכוונת לדברים פנימיים. אני לא מתעסקת בדברים חיצוניים. כמה אתה מאושר?״
אמיר: ״מאחד עד מאה? שמונים.״
סופי מגיעה בריצה מאחור, עם מסיכה ונציאנית, מתפקעת מצחוק, מחבקת את אמיר.אמיר: ״עכשיו מאה.״
אמה:״...וזאת הליצנית הרפואית שלי.״