עוד רוח!

סופי אוהבת לשבת באוטו ולהרגיש את הרוח בפנים. בכל פעם שעוצרים ברמזור יש מיני-משבר. "איפה רוח? עוד רוח!" ואז אמיר מבטיח שמיד הוא מכין לה עוד.

בום טראח

מה קרה? נפלתי ושברתי עצם בכף הרגל. בגן מאיר, עם אמה על הידיים, עיקמתי את הרגל, ופיניטו לה קומדיה. סבא ראובן לקח אותי למוקד מכבי, שם צילמו והחליטו ששבור, אבל לא צריך גבס. אסור לי לדרוך 10 ימים, ושאלוהים יעזור לנו.

חזרתי הביתה עם רגל חבושה במשהו שנראה כמו גרב. הבנות היו מאוד סקרניות וקצת מודאגות. אמה אמרה שיש לי גרב, וסופי תלתה לי מהבוהן את אחת הנעליים שלה.
עכשיו בהשכבה של אמיר, אמה: "גם אני נפלתי. גם לי כואבת הרגל."
כשנגמר הסיפור והגיע החלק שבו אומרים לילה טוב, אמה אמרה "לילה טוב, סופי", וסופי: "לילה טוב, אמה."
אחרי זה מגיע החלק שבו אמיר מנגן את פזמון ליקינטון על המקלדת של האיי-פון. אמה התחילה לשיר איתו לה-לה-לה, ואז, כשגם סופי הצטרפה, היא אמרה: "לא, סופי! אני שרה עכשיו!"

קטעים עם אמה

הבוקר הבאתי לה מכנסיים אדומים ללבוש, והיא שרה: "מכנסיים אדומים... לי על קצה החוטם!"

אתמול היא עיינה בספר "המתנות של סבתא", שסבתא יעל הכינה להן לכבוד יומולדת שנה. על הכריכה הקדמית שלו יש תמונה של הבנות ישנות. מאחור יש תמונות שלהן באמבטיה. אמה הסתכלה על הפרונט ואמרה: "הן ישנות.", הפכה את הספר, ואז קראה: "התעוררו!"
היא הסתכלה בריכוז בתמונות שלהן משחקות על הדק בחוץ, בבית של סבתא יעל, עם המון צעצועים. יצא לה מין קול מתוסכל כזה, ואז היא אמרה: "אני רוצה להכנס! אני רוצה להכנס!" ומיד, בלי שהייתי צריכה להסביר שום דבר: "אי אפשר."

שמות חיבה

סופי הפכה לחובבת שוקולד מטורפת. כל היום: "קולד! קולד! קולד!" כמו דיסק תקוע.
בארוחת הערב הצעתי לאמה שבמקום סופי, נקרא לה שוקי. את אמה זה נורא הצחיק. את שוקי פחות, אבל אז שאלתי: ואיך נקרא לאמה? וסופי אמרה: בובל'ה! שזה השם שסבתא יעל העניקה לה כבר מזמן.
מיד אחרי זה התחילו קריאות אינדיאניות: "שוקי ובובל'ה! שוקי ובובל'ה! שוקי ובובל'ה!!"

ענייני אופנה

ניתאי וטליה באו לקחת אותי ואת הבנות ישר מהגן לסבתא יעל. אני וטליה ישבנו עם הבנות מאחורה, וטלינקה, פאשניסטה שכמותה, התייחסה לתלבושת של סופי. היא לבשה מין חולצת נערת כפר משובצת בורוד ולבן, וטליה אמרה לה שזה מאוד יפה.
אמה, שישבה עלי, הכריזה: "סופי כמו ארטיק מטרה!"

גורי בדרכים

עשינו אתמול טיול עם אופירה, דרור ויהלי לפארק שליד מבצר אנטיפטרוס, ליד ראש העין או משהו כזה.
בדרך עצרנו כדי לקנות לחם בלחם ארז. היה יום חם בצורה קיצונית, וחיכינו לאמיר באוטו. אחרי שתי דקות שמעתי את אמה: "חם לגורי, אמא."
מיד הדלקתי מזגן.

אחר כך אמה ישבה וקראה לעצמה מ'תירס חם' נורא יפה, וחיבקה את גורי. היא זוכרת ממש את כל הטקסט ומקריאה אותו בספיד. ככה זה נשמע: "מילאמכיראתאופיר. אוהבלנגןולשיר. ביוםקיץחם אוהבגםתירסחם."
התקרבתי אליה.
אני: "אמה, תספרי לי תירס חם."
אמה: "סליחה, אמא. אני מספרת לגורי. סליחה, אמא."
השפלה.

באיזשהו שלב היא קמה, לקחה איזה תיק שהיה שם, ואמרה: "ביי-ביי, משפחה!"

והמחבלת הקטנה סופיקו -

היא ואני נכנסנו לנחל ביחד. הבעיה היתה שהיא לא הסכימה לצאת. באופן כללי, צירוף המילים השכיח ביותר שלה בימים אלה הוא: "לא צה! לא צה!!!!"
בערב סבתא יעל באה, וסופי סיפרה לנו המון פעמים סיפור. זה הלך בערך ככה:
"פתאום! דלת נפתחת. בום טראח! הנרי קיבל מכה. אויאויאוי. הוא בכה. אויואבוי."
הנרי הוא החתול של הגן. שאלתי את אוריאנה אם זכור לה מקרה כזה, והיא אמרה שלא, אבל הכל יכול להיות, ומצד שני גם מאוד יכול להיות שסופי ממציאה סיפורים. ואולי היא ירשה את זה מאמא שלה. זה הרגע שסופי בחרה להתחיל לדקלם לנו את 'מעשה בחמישה בלונים.' "בוםטראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע! אויאויאוי!'

מרים והים

תום ובר בלונדון עם סבתא ריטה, אז נפגשנו, שני זוגות עם ילדים קטנים - אנחנו והבנות ואופירה ודרור עם יהלי.
נפגשנו בפארק צ'ארלס קלור, ליד הדולפינריום, ליד הים. הים שם קרוב, בינו לבין הטיילת יש רק סלעים. זה לא כמו החוף פה בגאולה, שלפניו יש המון המון חול. סופי ישבה על סלע והסתכלה על המים.
"ים גדוווול."
ומיד אחר כך.
"לא צה ים גדול."
קמה. מתחילה ללכת לכיוון השני.
"סופי מחפשת ים קטן! סופי מחפשת ים קטן!"
היא רצה ורצה ולא עזר כלום. בסוף הייתי צריכה לשחד אותה באוכל כדי שתסכים לחזור.

אבא גדול

אמיר ביקש להרים את אמה על הידיים כשעוברים את הכביש.
אמה: "אבא גדול מדי. אי אפשר להרים אותו!"

אתמול הרדמתי אותן והן פשוט סירבו ללכת לישון. שרתי עוד שיר ועוד, ובמקום שיהיה שקט, קיבלתי ציונים. שרתי את "הבובה שלי גדולה, שם יפה נתתי לה, לה קראתי אלישבע..." של מ.י. שטקליס.
אמה: "זה שיר יפה, אמא!"
סופי: "אין כמוך! אין כמוך!"

קטנצ'יק

בכניסה לחדר המדרגות יש דלת כבדה שלרוב היא סגורה. על הרצפה יש מין צ'ופצ'יק עגול מוגבה שהיא אמורה להיתפס עליו. מעצור דלת קטנצ'יק כזה בגודל ובצורה של קופסת פילם. הסיבה שאני מתארת אותו בפרטים כאלה היא שהבנות עשו ממנו החבר החדש שלהן. זה התחיל באחד הימים שחזרנו מהגן. קודם סופי התחילה במשחק שנקרא 'לדחוף את הקיר'. שתיהן עמדו ונשענו על הקיר, מוציאות סאונדים של שחקן טניס מיד-חבטה, ואז, כשהוכרז ש'אי אפשר. זה כבד מדי', הן עברולשוחח עם הצ'ופצ'יק על הרצפה. אמה - "מה קרה חמודי? אל תבכה." סופי - "הכל בסדר חמודי שלי. אוווווו." זה לווה בליטופים, כששתיהן כורעות כמו צפרדעים. אחרי דקות ארוכות ושידולים מצידי עקב נביחות רועמות של לוקה, אמה אמרה: "בייביי. נתראה מחר."
מאז הן מדברות איתו בכל פעם שעובריםבמדרגות.

עיגול

האחיזה של הבנות בצבעים השתפרה וניסיתי ללמד אותן לצייר עיגול.
סופי: (משרבטת קשקושים) "עיגול!!! עיגול!!!"
אמה: (בריכוז על, ואז - )"לא מצליח לי לצייר עיגול!"
והיום בצהריים שמעתי אותה, כנראה אחרי שמיצתה כבר את כל הבובות בסביבה או משהו: "מה קרה לאצבע אגודל?"

והן שרות נורא יפה את הללויה. (סופי: "זה סבא רובן שר!")

אמא תשים.

אמה מצאה חולצה שלי ובאה אלי.
"אמא תשים, אמא תשים."
לבשתי את החולצה.
"איזה כיף לאמא!"

אין כמוני!!!

סופי התחילה עם זה, ועכשיו גם אמה הצטרפה. כשהן מרוצות מעצמן הן יוצאות בקריאת: "אין כמוני! אין כמוני!" אצל סופי זה מלווה גם בריקודים.

היינו אחה"צ בגן מאיר, וכשהגענו לחלק שבו נטועים כמה עצים אחד ליד השני, סופי אמרה: "הנה יער!"

"סינדרלה" מתחבב עליהן בימים אלה. היום אמה ניקתה במגבון את הכיסא שלה אחרי האוכל, ואמרה: "אני מנקה כמו סינדרלה!"
נא להודיע לשירותי הרווחה.

ועוד אמה אחד:
אמבטיה. סופי כבר הלכה לסלון לדרוש בוקי, ואמה עוד היתה במים עם ערימת כוסות וכפית. ביקשתי שתיפרד מהם ותבוא.
"ביי ביי כפיתי. אני אבוא מחר עוד פעם."

תגובות

סופי: לפתוח אבא!
אמיר: לפתוח לך את זה?
סופי: כן.
אמיר: לפתוח בב--
סופי: דאי!
אמיר: בודאי?
סופי מתרחקת בריקודים.

אמה מפטפטת על קיבוץ מענית.
אני: מי גר בקיבוץ מענית?
אמה: רינתי ולני שלנו.
אני: ומי עוד?
אמה: אממ... אני לא זוכרת!

סבתא יעל: מי רוצה לצאת מהאמבטיה?
סופי: אמה!
סבתא: אמה, את רוצה לצאת?
אמה: מה פתאום!

גורי

אמה וגורי, הכלב הלבן מאיקאה, מתקרבים. היא לא זזה בלעדיו, ומדברת איתו כל הזמן. רק לו היא אומרת "אני אוהבת אותך." לא לאף אחד מאיתנו.
ציירנו היום.
אמה: אמא מציירת את גורי.
אמא צייתה. ציירה את גורי.
אמה: הנה גורי! הוא שמח! שלום גורי! אל תפחד! השמש בשמים!
(ציירתי שמש מעליו)
למה אתה מפחד? נחבק אותו קצת.
(עוזבת את גורי האמיתי, לוקחת את הדף ומחבקת אותו.)
אני לא רוצה. רק השני.
(זורקת את הדף וחוזרת לחבק את גורי המקורי.)

עברנו לבצק.
עשיתי, לבקשת אמה, ארנב, ולבקשת סופי, גזר.
סופי: "תודה אמא!"
אמה: "שלום ארנבי הסגול! תאכל הגזר הכתום!"
(מצמידה לפרצוף שלו את הגזר. נעשית רצינית מאוד.)
"נעשה לו פה מיד!"
(אמא ממהרת לתקן את המעוות, עושה לו פה.)
"מממ. טעימי. זה טעים לו!"
סופי: "ממממ... גוד!"

וגם:
"אמא תביא גאבר דאקי צהוב!" (הכוונה היא לראבר-דאקי. הברווזון מהאמבטיה שאנחנו שרים עליו את השיר מרחוב סומסום.)
וסופי, אוחזת בכפית וצלחת, מגישה לדורה תבשיל מיחד:
"פה גדול דורה!"

חכי לי בסיבוב

אני: אמה, בואי למקלחת!
אמה: עוד רגע.

עוד מעט שנתיים

דיברנו על כך שבקרוב תהיה לאמה וסופי מסיבת יום הולדת. (בעוד חודש ועשרה ימים!)
אני: מי יבוא למסיבה?
אמה: רינתי! גם סבא רובן יבוא! גם פרה. וממתקים!
סופי: ממתקים שלנו!
אני: ויהיו גם שירים?
אמה: כן! שיר יום שבת!