בכניסה לחדר המדרגות יש דלת כבדה שלרוב היא סגורה. על הרצפה יש מין צ'ופצ'יק עגול מוגבה שהיא אמורה להיתפס עליו. מעצור דלת קטנצ'יק כזה בגודל ובצורה של קופסת פילם. הסיבה שאני מתארת אותו בפרטים כאלה היא שהבנות עשו ממנו החבר החדש שלהן. זה התחיל באחד הימים שחזרנו מהגן. קודם סופי התחילה במשחק שנקרא 'לדחוף את הקיר'. שתיהן עמדו ונשענו על הקיר, מוציאות סאונדים של שחקן טניס מיד-חבטה, ואז, כשהוכרז ש'אי אפשר. זה כבד מדי', הן עברולשוחח עם הצ'ופצ'יק על הרצפה. אמה - "מה קרה חמודי? אל תבכה." סופי - "הכל בסדר חמודי שלי. אוווווו." זה לווה בליטופים, כששתיהן כורעות כמו צפרדעים. אחרי דקות ארוכות ושידולים מצידי עקב נביחות רועמות של לוקה, אמה אמרה: "בייביי. נתראה מחר."
מאז הן מדברות איתו בכל פעם שעובריםבמדרגות.
מאז הן מדברות איתו בכל פעם שעובריםבמדרגות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה