לילה לבן

סופי היתה ערה חצי לילה. צרחה והשתוללה, רצתה ללכת לסלון, לאכול בקבוק ומה לא. כדי שלא תעיר את אמה היא הגיעה אלינו למיטה, שם העברנו שעתיים וחצי של בלאגנים, שירים, סיפורים וצרחות מחאה עד שלבסוף תשו כוחותיה קצת אחרי שבאה משאית הזבל והרעישה בכל הרחוב. ההשראה הזאת גרמה לי לספר לה סיפור על המשאית שלוקחת את הזבל שלנו ושל כל מי שאנחנו מכירים (תוך כדי פירוט של מה כל אחד שם בזבל) להר הזבל הגדול, והילדה סופי שרוצה לראות שוב את הזבל שלה ויוצאת לחפש אותו.
הבוקר הזכרתי לה מה קרה, והיא אמרה: "את סיפרת לי סיפור, ואת שרת 'הר הזבל הר הזבל, הוא מסריח ויש בו חבל!!!' אני אהבתי את הסיפור הזה!"