ברחוב שלנו יש מכון קעקועים, וגם בגאולה, ליד הגן. סיפרתי להן שפעם ראיתי שעושים שם למישהו קעקוע בטוסיק.
אמה: "קעקוע ביד או ברגל זה יותר נורמלי."
אני: "לחני יש קעקוע על הגב, וגם סבא ראובן רוצה לעשות קעקוע, אבל הוא עוד לא יודע מה הוא רוצה שיציירו לו."
סופי: "כי הוא עוד לא קרא את התפריט של הקעקועים!"
אצן חלף על פנינו בבגדי ספורט. הן שאלו מה הוא עושה. הסברתי, ואמרתי שפעילות גופנית זה מאוד חשוב.
סופי: "נכון, כי מה שאנחנו אוכלים, הוא רוקד בגוף וזה עוזר לנו."
מה שמזכיר לי שאמה, אמש, כשסיימה לאכול, הכריזה: "אני מסיטה את צלחתי הריקה!"
וכשהיא שיחקה עם ברבי בת וברבי בן, היא הציגה אותם בפני ככה: "לה קראים קלודט, ולו קראים שלמה-דט."
הנה שיחה שתמללתי. אמה היתה כיפה אדומה וסופי בת הים אריאל.
סופי: "שלום!"
אמה: "אני לא מכירה אותך ואני לא רוצה אפילו שתכירי לי אותך!"
סופי: "אני נסיכה, והייתי במים!"
אמה: "אני לא אוהבת נסיכות בכלל."
סופי: "זה לא יפה."
אמה: "נכון, אבל את יודעת שאין נסיכות בסיפור שלי."
סופי: "אבל בואי, בסיפור עלי, בת הים הקטנה, אנחנו בים."
אמה: "לא, אנחנו ביער ואני הולכת."
סופי: "הבאתי לך ספר על כיפה אדומה במיוחד!"
אמה: "אבל אני כיפה אדומה בעצמי."
סופי: "רוצה שנקרא? יאללה, בואי. שבי. יום אחד..."
אמה: "לא יום אחד! מצטערת, אני צריכה ללכת."
סופי: "אבל... הזאב בבית של סבתא שלך והוא אכל אותה והוא שוכב במיטה!"
אמה: "אני מבטיחה שאזהר. אוי, אבל הזאב כותב משהו! (פונה אלי במבט חמור) מה זה? זאב, בוא!"
