התקפת אמה

אמה שיחקה בקלפים של רביעיות פיות. כשהיא מצאה את הרביעייה הראשונה היא רקדה ריקוד ניצחון נרגש, השתטחה על הספה, שמה יד על הפנים כלא מאמינה וקראה: "איזה ניצחון היסטורי!"

כשבישלנו היא אמרה לי: "בואי נשחק שאני מיכל אנסקי, את עומר מילר וסופי התינוקת שלנו?"

כשמשהו לא מצא חן בעיניה בתפריט שהיא יצרה ועזרתי לה לכתוב בו את שמות המאכלים, היא צעקה עלי שהוא מיותר, מכוער מאוד והשחילה אפילו "לעזאזל" ו"קיבינימט" אחד.

ולסיום, כששכבנו על המיטה וראינו יחד 'פרוייקט מסלול', היא אמרה פתאום: "יש פה ריח של נקניקיות! אה, לא, זה רק אני הפלצתי."

אלוהים אדירות

הן: "אנחנו אלוהים, אז תשבי שם על הספה ותתפללי אלינו."
אני: "מה אתן עושות עם התפילות?" 
הן: "שמות בכיס."

יש לנו עניין חדש עם יונים. הן נכנסות למרפסת ומטרידות את מנוחתנו. כבר כמה פעמים הן השאירו לנו מתנות, ואנחנו עובדים על להעיף אותן בכל מיני דרכים. בינתיים אמה לא רגועה וכל הזמן משוכנעת שהיא רואה אותן בכל מקום. מהרפרטואר של היום: "יש חירבונים חדשים במרפסת?" ו-"אמא, יש יונה מחרבנת על המייבש!"

פחות גבינתית

הצעתי לאמה, שבניגוד לסופי שהכתירה עצמה זה מכבר כילדה גבינתית, אמרה שהיא ילדה שניצלית, גבינה בארוחת הצהריים.
אני: "אמה, את אוהבת גבינה בולגרית?"
אמה: "לא, אבל אני מוזמנת לנסות."

חפירות

אני: "סופי, מה את מחפשת שם באף?"
סופי: "גרעינים של אף."

חבורה עליזה בדרך אלינו לצהריים

לסופי נשפך תה עם חלב, ואמיר מיד הרגיע אותה וניקה את השטח.
טליה: "איזו השתלטות נהדרת! איזה אבא מצויין!"
אמה: "גם את רוצה אבא כזה?"

אמה: "אם משהו מדהים בעינייך אז אני מרשה לך לצלם אותו."

יום כיפור

לארוחת ארבע, שהיתה לא מאורגנת ובתוך בישולים לקראת ארוחת ערב יום כיפור אצל סבתא מורי, אילתרנו. אמה אכלה אגס, וסופי חצי קופסת קוטג'.
אמה: "מממ... שנים לא אכלתי אגס!"
סופי: "אמא, את יודעת שטעמתי קשקבל וזה היה טעים לי נורא!"
אני: "באמת? טוב, את בכלל נורא אוהבת גבינות."
סופי: "נכון. אני גבינתית."

תפוזים ואשכולית ממולאים בג'לי. הו, כן.

הקיבוץ בכיפור

בדרך חזרה מסבתא, במעלה המדרגות, סופי פגשה ג'וק מתרוצץ והתחילה לצווח ולבכות. דיברנו על זה אחר כך.
אני: "אין מה לפחד מג'וק קטן."
אמה: "נכון. הוא אמר: אוי לא! ילדה! אני הולך מכאן!"
אני: "והוא בטח נבהל כשהוא ראה אותה צורחת."
אמה: "הוא חושב שכל הילדות הן פראיות."

ביוגרפיה

שחר מהגן של סופי ביקרה אצלנו אתמול, ואמה סיפרה לה שהיא לא תמיד היתה בגן הדס, אלא עברה לשם מגן לילך.
שחר: "למה עברת מגן לילך?"
אמה: "כי אני סירבתי - פשוט סירבתי, סירבתי, סירבתי להפרד מאבא ואמא!"
שחר: "אבל מה זה סירבתי?"ֿ

והנה צוות הקנייניות ממלאות עגלה לקראת חופש יום כיפור!

על הרצפה והאשפה

סופי: "נכון שחס וחלילה לזרוק אשפה על הרצפה?"
אני: "נכון. האשפה הולכת לפח, ועל הרצפה אנחנו שומרים, כי הרצפה היא של כולנו."
סופי: "נכון. חוץ משל האשפה."

עיגולי בלהות

לאמה היה חלום רע. היא בכתה בלילה. שאלתי אותה על מה היה החלום, והיא אמרה: "כתם חום גדול." וחזרה לישון.
כשסיפרתי לטליה על זה בבוקר היא אמרה לי שבילדותה היא היתה חולמת על עיגולים מפחידים. כשאמה חזרה מהגן שאלתי אם היא זוכרת שבלילה היא התעוררה מחלום רע על כתם חום גדול, ולהפתעתי היא אמרה: "לא, זה היה על עיגול גדול. הוא הלך לטייל בביצת הצפרדעים המפקפקות, העיגול הגדול, והוא בעצמו היה רע."

סופי במופע יחיד

ישבנו בסלון. אמרתי משהו שאני כבר ממש לא זוכרת, ואמיר אמר: "אמא הזאת, לפעמים אני לא יודע על מה היא מדברת."
אמה ענתה לו מיד: "לפעמים היא גם לא יודעת על מה אתה מדבר."

באסוש

אמה, מספרת לי על אירוע מצער בו איבדה קלף במשחק: "ואז הייתי בבאסה גדולה כי לא ראיתי את זה."

באחד הבקרים הן חשו דחף רציני להתחתן עם אבא אמיר. שתיהן. היתה בעיה.
סופי: "אני יודעת! שתינו נתחתן איתך!"
אמה: "או שנבנה בחורה אחת משתי ילדות! (לסופי -) או שאני אתחתן איתך ואמא תתחתן עם אבא."

זמר

סופי בשיר ספונטני:
"לא, אין לי זנב. זה לא כזב.
אספיק לאהוב גם עכשיו."

שמחג

אמש חגגנו את ראש השנה אצל סבתא מורי והיה ממש כיף. בתום הארוחה, שאמיר והבנות הכינו לה את הקינוח: עוגות פילו אישיות וקשורות בחוט ורוד, במילוי תפוחים מקורמלים, הצטופפנו בסלון ויצרנו שיר לחני, שהיה לה יומולדת. את 'טומורו' מהמחזמר אנני, השיר שחני היתה שרה כל הילדות. הבנות היו אחראיות על הריקודים.

לפני שהכל התחיל, אמה אמרה לסבתא מורי: "יש אופציה שנעשה שיר היום."

וכשאני וברייני שרנו משהו יחד, סופי באה ואמרה: "אתן עושות לי צמרמורת."
אני: "זה טוב או רע?"
סופי: "טוב."

לראש ולא לזנב

לחני שלנו יש יומולדת. צילמתי מהן ברכה קצרה והעליתי לה לפייסבוק. הראיתי לסופי את התוצאה והיא היתה מרוצה מעצמה: "אני הייתי קודם! אני הייתי ראשונה, ואמה הזדנבה."

sleeping with the fishes

אמה: "את יודעת מה מגניב אצלי?"
אני: "מה?"
אמה: "שאני ישנה עם עיניים פקוחות. באמת! אני כמו דג, אני."

אה, ושנה טובה שתהיה. אבל ממש.

גרה בשינקין

בת אל: נו, אז עכשיו שעברתן דירה אתן יושבות כל הזמן בקפה תמר?
סופי: לא, אנחנו יושבות בתחתית.

ירוק ישראלי

אמה, בדרך הביתה מהגן, רק אני והיא (כי היא לא נשארה למועדונית,) בשיחות הגות.
אמה: "את יודעת שאני מכניסה את כל המילים שאני אוהבת לתוך המח ואז אני הופכת אותן לחלומות?"
אני: "באמת? איזה מילים למשל?"
אמה: "מילים שאמרנו, כמו שמספרים את החלומות הרעים."
אני: "אה. ואז הם כבר לא מפחידים כי מוציאים אותם לאוויר, נכון?"
אמה: "נכון! ואז הם נדבקים לאנשים מעצבנים!"

היינו שוב באיקאה, והבנות בחרו אהיל נייר לבן לחדר השינה.
אמיר: "אתן לא מעדיפות אהיל צבעוני? נגיד ירוק?"
סופי: "אנחנו לא אוהבים ירוק, כי ירוק זה צבע של צבא כזה."

בית חדש

תקופה של המון שינויים בעיצומה, והנה, אחרי סופ"ש מאומץ במיוחד, עברנו לבית החדש. אמה בחרה את הצבעים של החדר שלהן - חצי ורוד וחצי צהוב, על פי הצבעים שהן הכי אוהבות, ואפילו שהסברנו שהן ישנו ליד החצי הורוד, סופי נקטה בשיטת הכוס החצי מלאה, ואמרה : "ואז אני אוכל להסתכל על החלק הצהוב!"
קנינו מיטת חדשות ואמיר התקין את הכילות שקנינו כבר לפני שנה ולא יצאו מהניילון. התוצאה: שתי מיטות מהאגדות. כשלוקה התגנבה ושכבה לאמה במיטה, אמה מיד קראה אותה לסדר: "לוקה, רדי! זאת לא מיטה של כלבים, זאת מיטה של נסיכות!"

החדר שלהן גדול ומקסים, והן מיד התחילו לשחק בו. נכנסתי ומצאתי אותן מזמרות מכל הלב, עם מיקרופונים: "כי אני אוהבת את אבא ואת אמא...." חייכתי לעצמי בסיפוק עד שאמה עצרה ואמרה: "זה שיר יפה על בית יתומות!"

עת לאיית

אנחנו עדיין בענייני הסתגלות של הגן, ורק אתמול אמה עברה לגן חדש - גן הדס, הגן הסמוך לזה של סופי. היא צריכה עוד להסתגל, אבל הכל נראה במגמת שיפור.
בזמן שהיא מסתגלת אט אט וחוזרת מוקדם הביתה, היא גם רואה לא מעט 'בלי סודות', והיום כתבתי לה כמה מילים על דף, 'לב', 'אהבה', 'בננה', כאלה, והיא קראה אותן כמו אלופה. אני חושבת שאפילו את עצמה היא הפתיעה.
באוטו הן ביקשו לאיית כל מיני דברים. הן לא פספסו, ירו אותיות מהמושב האחורי כמו קפצונים. רק שאלה מתחכמת אחת קיבלה תשובה מצחיקה.
אמיר: "ובאיזו אות מתחיל צ'יפס?"
אמה: "שין!"

גוליגוליית

שרנו כולנו, בדרך לגן, את גליית של כוורת. "...קלע לו בול בפוני."
סופי: "אבל הוא לא קלע לו בול, הוא קלע לו אבן!"

אל הים יוצאים

דליה וסבא ראובן חזרו מאירלנד והיו אצלנו לארוחת ערב מפוארת וספונטנית (פוקאצ'ות ומאפה תוצרת בית, דלעת אורגנית וסלט מרהיב.) סיפרנו להם את כל מה שהם החמיצו, וגם את זה שהיינו ביום לפני תחילת השנה באורנה ואלה עם הבנות, לראות מסעדה של שפיות אמיתיות. אמיר אמר שזו נורא מסעדה לבנות, בגלל האוירה, האוכל וכמובן המלצרים הבנים. הוא סיפר גם שאחרי הבדיקה שבה גילינו שיש לי בבטן שתי בנות, היינו כל כך שמחים שמיד הלכנו לחגוג שם. ואמה אמרה: "אז בגלל זה הלכתם לאכול שם, כי זאת מסעדה לבנות!"

אמה ואני מתנהגות כמו גברות באורנה ואלה

למושמוש אהובתי עדיין לא פשוט בגן, וכשביקשתי שתספר לי מה קרה, היא אמרה: "אני לא רוצה לדבר על זה כי אני פשוט אתחיל לבכות."

סופי, כנראה כתגובה לכל השינויים, מבלה הרבה בשירותים בימים האחרונים ויש לי לא מעט זמן איכות איתה. היום היא ישבה ופיזמה לעצמה: "יום בהיר של שמש, אין שום עננים, אני וכל החברה, אל הים יוצאים... הי! גם הקקי יוצא אל הים!"