ביי ביי למוצץ!

אמה וסופי נפרדו, בטקס מפואר ורב משתתפים שנערך לפני ארוחת החג השני אצל סבתא מורי. שמנו את כל המוצצים בקופסה מקושטת, עיטרתי את ראשי הבנות בכתרי אין-כניסה-למוצצים, הן נפרדו מהמוצצים, 'תרמו' אותם לילדים הקטנים בגן של הפליטים שסבתא מורי מטפלת בו, ושרו את 'סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.' היה מרגש. מאז עברו שני לילות מאוד טובים, שההירדמות בהם היתה לא פשוטה, אבל הן לא ביקשו מוצץ אפילו פעם אחת, כאילו הבינו שזו ממש לא אופציה, ובבוקר הגיעו אלינו מלאות גאווה.
הבוקר סופי הסבירה לי שהיא בעצם בוכה בערב, לפני השינה, כדי שיהיה כיף למוצץ. "בכיתי לו כדי שיהיה לו יותר קל בגן החדש, כי הוא לא יודע לדבר, המוצץ. הוא מבין רק בכי."

ובין לבין הספיק לרדת אתמול בבוקר היורה. הוא היה קצר ופראי, בקושי הספקנו לזנק משולחן ארוחת הבוקר, עליו הבנות אכלו קורנפלייקס בעירום, ללבוש משהו ולמצוא את המעילים, וכשיצאנו אליו עם לוקה הוא כבר היה די חלשלוש. נפסק לגמרי אחרי חמש דקות, אבל היה מגניב.