דמיון

אמה התבלבלה וקראה ללוקה סופי בטעות.
סבתא מורי: "מה, הן דומות?"
אמה: "בכלל לא. הן דומות רק בזה ששתיהן אוהבות להציק לאמא בלילה."

עוץ לי גוץ לי

הבנות, משחקות בצלליות של דמויות ההצגה
אמה: "את עזר כנגדי, אני אוהב אותך."
סופי: "בחור בחרת אותי?"
אמה: "אין אישה אחרת יפה כמותך."

ילדים של החיים

אני וסופי אספנו את אמה מהגן. הבנות תחבקו והתלחששו ארוכות. בדרך הביתה גילינו שהיום אמה שיחקה בחצר עם כל החברות של סופי.
אמה: "שיחקנו שאני וקלואי מתחבאות מאחורי עץ ועושות קולות של אזעקה, ואז לילה, יעל ורומי יוצאות מהבית ועוברות לבית אחר."

אחר כך הן שיחקו שאמה נסיכה ומחפשים לה חתן. אחרי שיואב התחרט ברגע האחרון, רומי הסכימה להיות החתן, והיה טקס נישואים.
אני: "התחתנת ולא הזמנת אותי?"
אמה: "זה לא היה באמת."
אני: "לחתונה האמיתית שלך תזמיני אותי?"
אמה: "כן. אני אשלח לך אסמס. אמא חביבתי, את מוזמנת לחתונתי בשינקין הגלבוע. תודה, אמה שור."

פורחת

לסופי התגלתה פריחה משונה בבטן והיא נשלחה הביתה.לקחתי אותה לרופאה שלא ידעה לומר מה יש לה ונתנה טיפות פניסטיל להרגעת הגירוד. אחרי כמה שעות של שמחה על זה שהיא לבד בבית איתי סופי התחילה להשתעמם, דבר שלא קורה לה לעולם, תחושה חדשה שהיא לא מכירה, ועל כן היא אמרה: "אמא, הפניסטיל הזה לא עושה אותי עייפה, הוא עושה אותי משועממת!"
אלא שהיא לא אמרה פניסטיל. היא אמרה פלסטין. שוב ושוב.
"הפלסטין הזה משעמם אותי!" "אני שוב צריכה לקבל פלסטין." "שמת לי פלסטין במיץ תפוזים אורגני?"

היום היא שוב נשארה בבית כדי שתהיה בפיקוח. אמה מאוד חסרה לה ועל כל דבר היא אומרת לי, היא מזכירה שהיא תצטרך לספר גם לאמה, כשאמה תחזור. היו גם:
"איזה מסכנה אמה. כי היא לא איתי!"
ו-"אמא, את יודעת מה חשבתי פתאום? שזה -" (מרימה קבוצת תלתלים מצד הראש שלה) "השיער של אמה. באמת!"

קהל נכבד, ברגע זה

מאז ששברנו את הקיר המחבר, התצפית מהשירותים לסלון ישירה לגמרי, כשדלת השירותים פתוחה. היינו בסלון בשסופי קמה ובישרה: "יש לי קקי." היא התיישבה על האסלה והכריזה: "ההצגה מתחילה. נא לכבות טלפונים."

ברבע לשמונה הבנות החליטו שצריך לעשות תיאטרון צלליות. את כל עוץ לי גוץ לי. הצלחתי לשכנע אותן שזה יהיה פרוייקט בהמשכים. מלך, מלכה, תינוק ועריסה אחר כך היה קשה לגרום להן לעזוב הכל וללכת לישון.

מיומנו של ג'ירף צמרת

יוני ג''ירף הגיע אלינו בשישי בצהריים, חמוש בשכמיוני שלו, כי ירד גשם. העברנו איתו סופשבוע מקסים שכלל ארוחת ערב משפחתית של חמין אצלנו בבית, בוקר בספארי וצהריים אצל אופירה, על הטרמפולינה. היה מאוד כיף ומרגש. כתבנו הכל ביומן המפואר שלו והוספנו צילומים. בלילות הוא ישן במיטה עם סופי, שישנה מצויין עם הג'ירף הענק והפרוותי  לצידה.

יוני ג'ירף

אני לא יודעת אם כתבתי על זה פה, אבל יוני ג'ירף, בובת ג'ירף ענקית, הוא חלק חשוב מאוד מחיי הגן של סופי, וגם מחיי הבית שלה. בכל יום חמישי אחד מילדי הגן מקבל סל ולו צמודה רשימת מצרכים לחלות, וביום שישי הוא מביא את המצרכים ובסוף היום מקבל את יוני ג'ירף לסופשבוע, יחד עם הספר שלו, בו צריך לרשום את החוויות שעברו עליו. סופי מחכה ליוני מתחילת השנה. כבר חודשים שלפני השינה, כל ערב, ולפעמים גם באמצע היום, היא אומרת: "אמא, בואי נדבר על כשיוני ג'ירף יבוא אלינו?" השבוע, בגלל כל המלחמה שהיתה פה, נור, שהיה אמור לקחת את יוני, נמצא בירושלים, ואמא שלו שאלה אם נסכים להתחלף, כי הוא אמור היה לבוא אלינו בשבוע הבא. התייעצתי עם סופי, שצווחה מאושר, רקדה, זינקה עלי, נישקה וחיבקה אותי ולא היתה מאושרת ממנה בכל העולם.
אתמול בלילה אמרתי לה: "היום זה היום האחרון שאנחנו יכולות לדבר על כשיוני ג'ירף יבוא אלינו!"
סופי: "אני כבר לא רוצה לדבר על זה. בואי נדבר על עוץ לי גוץ לי."

בהמשכים

אנחנו עוד ישנים אצל סבתא מורי כל עוד המצב מפחיד בחוץ. בינתיים הגיע הדיוידי של עוץ לי גוץ לי שהבנות ציפו לו. עד כה הן טחנו שלושה שירים מתוכו ביוטיוב, ויום אחד אפילו הדרדרו לצפייה בגרסת ההצגה כפי שהועלתה לפני כמה שנים בקיבוץ מזרע. כשהדיסק הגיע הבנות נורא התרגשו, ואמה אמרה: "עכשיו לא נצטרך יותר את חברי מזרע!"

כשהיא לבשה את אותה כותונת לילה יום שני רצוף, היא אמרה: "זאת פיג'מה בהמשכים."

צוענים

אנחנו נודדים בין בתים מוגנים יותר משלנו בעקבות המצב הבטחוני. שלושה לילות ישנו אצל אופירה ועכשיו שני לילות העברנו אצל סבתא מורי. האזעקה של ראשון בבוקר תפסה אותנו בדרך, עם לוקה, בכביש ראשי. מזל שהיינו ליד גשר גדול. אמיר עצר את האוטו בצד הכביש ורצנו להסתתר באדמה הלחה שמתחת לגשר. לוקה נשארה באוטו, הביטה בנו מאוד מבולבלת. את סופי זה הצליח לשעשע קצת.
מאתמול הבנות הולכות לגן כי העבירו את הגנים שלהן, שהיו בקומה השלישית, למרחבים בטוחים יותר. חוץ מכל זה, החיים כרגיל.

סופי, שקוראת בגן את דוקטור דוליטל בהמשכים, התחילה את הבוקר בכך שהיא סיפרה לי שהיא יודעת לדבר עם כיסאות. "באמת! אני יודעת את השפה שלהם. אתמול דיברתי עם הכיסא האדום עם הלבבות, כי הוא טוב לב."
אחר כך היא נזכרה שבזמנו פרצו לנו לאוטו. "אמא, נכון שיש גנבים בעיר? ושפעם מישהו ניסה לקחת לנו את הרדיו?"
אני: "אבל הוא לא הצליח."
סופי: "נכון! אז הוא לקח את החלון!"

עמוד ענן

אמה: "עוץ לי גוץ לי לקח את בנך הבכור ועכשיו יש לך שלושה ימים לחפש באינטרנט את השם שלו!"

לצערי אני צריכה לכתוב בבלוג שיש טילים בתל אביב.
אתמול בלילה הלכנו לישון אצל אופירה כדי להיות קרובים לממ"ד אחרי שהאזעקה הראשונה תפסה אותנו במסעדת מוזס ברוטשילד עם סבא ראובן וניתאי. היה הזוי לגמרי, וארזתי תוך חצי שעה, גם את לוקה. חזרנו לקראת הצהריים, וכשעתיים אחר כך היתה אזעקה. אני ישנתי בדיוק וזינקתי מהמיטה. אספנו את הילדות מהסלון ורצנו למסדרון, יושבים על הרצפה. לא אמרתי כלום אבל חיבקתי את אמה ודפק לי הלב. היא, מצדה, אמרה: "אמא, זאת רק אזעקה, למה את בהיסטריה?!"
אני עוד מקווה שלא אצטרך להסביר לה למה. עוד מעט נחזור לאופירה.
מאחלת סופשבוע רגוע והרבה אהבה לכל מי שקורא פה.

סיני יפני

סופי: "אמא, האישה הזאת מסין או מיפן?"
אני: "אני לא יודעת. אולי היא פיליפינית. יש הרבה ארצות שיש בהן אנשים עם עיניים מלוכסנות."
אמה: "אני נורא אוהבת אנשים עם עיניים מלוכסנות. הם כמו היפהפיה הנרדמת."

תחתון

אני (אחרי כמה בומים עזים מכיוון המסדרון): "מה אתן עושות?!"
סופי: "אנחנו אומרות הון, שלטון, עולם תחתון, ונופלות על הטוסיק!"

סופי וסופי

סקוור איילנד, חנות צילום המדפיסה רק תמונות אינסטגרם, בוחרת כל שבוע תמונה אחת שעלתה לה בפיד, ואז מדפיסה, ממסגרת ומעניקה אותה במתנה לצלם המבסוט. בשבוע שעבר התבשרתי שהם בחרו בתמונה של סופקה והגזר, וארזו אותה במסגרת עץ יפה תוצרת יד. היום אספתי את התמונה, וכפי שניתן לראות, סופי היתה מאוד מאושרת לפגוש את עצמה הממוסגרת.

ברומו של עולם

באמצע משחק תמים התפתחה לה שיחה מקאברית על המוות.
אמה: "אנחנו תמיד נהיה ביחד, אפילו כשנמות."
סופי: "אנחנו אף פעם לא נמות."
אמה: "מה, כשיהיה לך בן אז אני אעבור לגור איתך? או שאת תבואי לגור אצלי."

הגשם הרציני הראשון של אתמול הוציא אותנו לטיול מטריות לארוחת שישי אצל סבתא מורי. אמה שרה כל הדרך שירים ב"יפנית ואנגלית", ואז היא עברה לעברית ושרה עם כל הלב שיר על העולם:
"הלואי שהשמיים היו צהובים
ולב גדול ורך כמו כרית
יום ולילה, איך שהייתי אוהבת את העולם.
אבל העולם מסרב לשנות את חייו היפים
ואני עדיין אוהבת את העולם."

לפני השינה היא סיפרה לסופי ולי סיפור על דובי-דב, אבל הרחיבה משלה. חלק נחמד במיוחד סיפר על תרנגולות שאוכלות רק צמר ואסור לתת להן להכנס לשדה הכותנה.

אמה: "תראי את הציור של מוריס סנדק, ילדתי!"

 

מצטטת

סופי: "אמא, מתי כבר אוקטובר יבוא ורוחות מערב בחובו?"
(שלושתנו נקרעות מצחוק.)
אמה: "מה, אוקטובר כבר היה?"

(* למתקשים: "הביאו את הסתיו"/ ח. רודנר)

The Birds and The Bees

סופי התעוררה הבוקר גוועת מרעב. מהשניה שהתעוררה לא הפסיקה להתלונן שהיא רוצה אוכל, ולא סתם סנדביץ' או משהו כזה אלא "משהו שאת הכנת," יעני משהו מבושל. בשלב מסויים כשקצת התעלמתי ממנה כבר, כי שום דבר לא ריצה אותה, אמה באה אלי ואמרה: "סופי רעבה. מה את יכולה להציע לה?" סיכמנו על מעט אורז עם אפונה, וגם אמה הצטרפה לארוחה המזינה של שבע בבוקר. היה שקט בשולחן עד שאמה שאלה את סופי: "את רוצה גם לשתות משהו?"

בדרך לגן הן שוב הסבירו לי שהן מאוד צריכות שאני אביא להן תינוק ומנו את כל הילדות שכבר יש להן תינוק. אחרי שסופי הראתה לי את אמא של גל ההריונית, היא סיכמה: "אז תתחתני עם אבא, כי זה קשור לחתונה או משהו כזה."

תמונות מקסימות שהצלמת רויטל טופיול, חברה של סבתא מורי, צילמה

כמתנת יומולדת 58 לסבתא.

to infinity and beyond

סופי שיחקה באמבטיה, זרקה איזה צעצוע רחוק יותר ויותר: "ועכשיו אני זורקת את זה עד-אין-כלום!"