לסופי התגלתה פריחה משונה בבטן והיא נשלחה הביתה.לקחתי אותה לרופאה שלא ידעה לומר מה יש לה ונתנה טיפות פניסטיל להרגעת הגירוד. אחרי כמה שעות של שמחה על זה שהיא לבד בבית איתי סופי התחילה להשתעמם, דבר שלא קורה לה לעולם, תחושה חדשה שהיא לא מכירה, ועל כן היא אמרה: "אמא, הפניסטיל הזה לא עושה אותי עייפה, הוא עושה אותי משועממת!"
אלא שהיא לא אמרה פניסטיל. היא אמרה פלסטין. שוב ושוב.
"הפלסטין הזה משעמם אותי!" "אני שוב צריכה לקבל פלסטין." "שמת לי פלסטין במיץ תפוזים אורגני?"
היום היא שוב נשארה בבית כדי שתהיה בפיקוח. אמה מאוד חסרה לה ועל כל דבר היא אומרת לי, היא מזכירה שהיא תצטרך לספר גם לאמה, כשאמה תחזור. היו גם:
"איזה מסכנה אמה. כי היא לא איתי!"
ו-"אמא, את יודעת מה חשבתי פתאום? שזה -" (מרימה קבוצת תלתלים מצד הראש שלה) "השיער של אמה. באמת!"
אלא שהיא לא אמרה פניסטיל. היא אמרה פלסטין. שוב ושוב.
"הפלסטין הזה משעמם אותי!" "אני שוב צריכה לקבל פלסטין." "שמת לי פלסטין במיץ תפוזים אורגני?"
היום היא שוב נשארה בבית כדי שתהיה בפיקוח. אמה מאוד חסרה לה ועל כל דבר היא אומרת לי, היא מזכירה שהיא תצטרך לספר גם לאמה, כשאמה תחזור. היו גם:
"איזה מסכנה אמה. כי היא לא איתי!"
ו-"אמא, את יודעת מה חשבתי פתאום? שזה -" (מרימה קבוצת תלתלים מצד הראש שלה) "השיער של אמה. באמת!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה