הפואטיקה של שוריסטו

אני כותבת את הטקסט לספר הבא שלי ושל הבנות, וכבר כמעט השלמתי את הדראפט הראשון. סופי עוזרת לא פעם עם חרוזים, היא טובה בזה וכמה חרוזים שלה נכנסו כבר לטקסט.
הערב קראתי להן שוב את כל מה שיש עד עכשיו, והסכמנו ששתי השורות האחרונות לא נשמעות כמו סוף. החרוז האחרון היה אתה/משיטה. סופי ניסתה למצוא רעיונות ואז פרשה והלכה להמציא מנגינה על הפסנתר. אמה נשארה לידי וחשבה, ואז אמרה לי: ״החרוז האחרון צריך להסתיים בהברה סגורה או בשווא, כי כשיש בסוף הברה פתוחה יש הרגשה כאילו עומד לקרות עוד משהו. אלא אם כן אני אפסיק את זה, זה לא יגמר לעולם.״

ריקודי שורות

בדרך הביתה מהגן של מקס, סופי אמרה: ״הוא כל כך חמוד שאני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות אם הוא לא היה.״
אני: ״אני חושבת שהייתן מסתדרות, אבל בהמשך נראה לי שזה יהיה ממש חשוב שיש גם אותו.״
אמה: ״נכון, כי זה טוב שיש גיבוי.״
אני: ״מה זאת אומרת?״
אמה: ״אם מתעצבנים על מישהו, או שצריך מישהו שישחק את הנסיך, או את האבא... אמא, אם תעשי עוד ילד נוכל לרקוד יש לנו תיש!״

תעודות ראשונות

ט״ו בשבט הגיע, חג לתעודות. אחרי שביקרנו אצל ניבה וראינו את התעודה שלה יום לפני שהבנות קיבלו את שלהן, היתה התרגשות גדולה, וגם חשש. אצל ניבה היו עמודות עם ציוניום שונים, כשבכל מקצוע סומן ׳וי׳. במקרה של ניבה כל הסימונים היו בעמודה המצטיינת. אמה הביעה חשש מה אם אצלה זה יהיה אחרת, ואמיר כבר שלף את נאום ה׳תעודות זה שטויות׳ שלו, כך ששמחנו נורא לגלות שהתעודה הראשונה באמנויות היא מכתב אישי ומפורט מהמורה לילד, אותו קראו המורות בפרטיות לכל ילד וילד. המכתבים המרגשים תויקו ונסרקו:

התעודה של סופי

התעודה של אמה

 חוץ מזה סופי התחילה לכתוב סיפורים במחברת. הם עוסקים בילדה שהיא לא היא ובבעיות אוניברסליות. יש שם סיפור על ילדה שמקבלת אח חדש ומעפן שלא עושה כלום וסיפור על ילדה שיש לה חברה שמרביצה ואמא שלה לא מאמינה לזה, והפאנץ׳ ליין הוא שבסוף הילדה אומרת לאמא: אני לא בוחרת לך את החברות אז את אל תבחרי לי. חוץ מזה היא קורעת בהפסקות את החברות בדמקה, גם את אלה מכיתה ב׳, ומסבירה: ״היא מסתכלת רק על מה שהיא מזיזה במקום להסתכל על כל הלוח! ואמרה שעכשיו כשהיא מסתכלת על בלטות על הרצפה היא רואה לוח דמקה וחושבת על מהלכים.

אמוש מציירת המון ואפילו קיבלה הזמנה מיוחדת לצייר את הליצן אפצ׳י שהיינו בהופעה מהממת שלו לאחרונה, לכבוד פלאייר חדש.

בבית הספר אסרו על חגיגות ימי הולדת אישיות, וכדי שהכל יהיה יותר שוויוני עורכים יום הולדת כל פעם לכמה ילדים שנולדו בחודשים קרובים. אמה התבאסה כשחברה שלה רוני צוף סיפרה לה שהיא ערכה יום הולדת בבית אבל לא יכולה היתה להזמין אותה. דיברנו על זה והסברנו למה עושים את זה. סיפרתי שעד היום אני זוכרת כמה זה היה לא נעים כשמישהו עשה יום הולדת ולא הזמין את כולם.
אמיר: ״אז עד איזה גיל עושים את זה?״
אמה: ״אולי עד הגיל שילדים מפסיקים להיעלב.״

דמקה

סופי קורעת אותנו בדמקה. זה התחביב החדש שלה, לקרוע אותנו. אחרי הפצרות רבות, סבא ראובן הגיע לשחק מולה. היא ניצחה. לפני שהוא הלך, אמה אמרה לו: ״אולי בפעם הבא תשחקו עם ויתורים.״
סבא: ״מה פתאום. אני לא צריך לוותר לה, היא מצויינת.״
אמה: ״לא, התכוונתי שסופי תוותר לך.״

מקס הרגיש לא טוב והוא ישב עלי וצפה בטלטאביז. אמה ישבה לידינו וסידרה ניירות בקלסר שלה כשקרה משהו בעלילה, ואני אמרתי: ״אוי, לא.״
אמה: ״את כאילו חולקת את הדרמה עם מקס, נכון אמא?״

והיו כמה ימי הולדת החודש שזכו לציורים שווים מאמה: