הפואטיקה של שוריסטו

אני כותבת את הטקסט לספר הבא שלי ושל הבנות, וכבר כמעט השלמתי את הדראפט הראשון. סופי עוזרת לא פעם עם חרוזים, היא טובה בזה וכמה חרוזים שלה נכנסו כבר לטקסט.
הערב קראתי להן שוב את כל מה שיש עד עכשיו, והסכמנו ששתי השורות האחרונות לא נשמעות כמו סוף. החרוז האחרון היה אתה/משיטה. סופי ניסתה למצוא רעיונות ואז פרשה והלכה להמציא מנגינה על הפסנתר. אמה נשארה לידי וחשבה, ואז אמרה לי: ״החרוז האחרון צריך להסתיים בהברה סגורה או בשווא, כי כשיש בסוף הברה פתוחה יש הרגשה כאילו עומד לקרות עוד משהו. אלא אם כן אני אפסיק את זה, זה לא יגמר לעולם.״