אמה קרויה על שמה של אמה, גיבורת הספר של ג׳יין אוסטן שיצא לפני 200 שנה בדיוק, והאהבה האדירה שלנו לאוסטן נוצרה בעיקר בזכות הסרטים והסדרה המושלמת ׳גאווה ודיעה קדומה׳ של הבי.בי.סי. אמיר החליט לא מזמן שהגיע הזמן להדביק את הבנות בחיידק, וישב וצפה איתן בששת פרקי הסדרה, כשהוא מדבב את כל הדמויות כמו קריין רוסי ברקע (טוב, חצי מאחד מהם דיבבה אופירה). לכבוד הפרק האחרון נערכה מסיבה מיוחדת, שכללה את הסרוויס הפולני של סבתא שלו, שהוא שלף פתאום מארון גבוה, ותלבושות שלי ושל הבנות. (הטוקסידו של אמיר ומקס היו בכביסה. באסה.) מאז הן רק רוצות לראות את זה שוב, ואתמול אמיר מצא להן כתוביות, מה שאומר שהן כבר לא זקוקות לנו, והאובססיה עברה דור בהצלחה.
הלכנו לבית ספר דרך רחוב אוליפנט, שם בבקרים האור נשבר דרך העצים נורא יפה. אני וסופי התחלנו להתלהב מאיך שהאור נשבר דרך כפות התמרים, והיא אמרה שדווקע על העץ עם העלים הכי קטנים זה נראה הכי יפה. אמה הסתכלה עלינו, ואמרה: ״די, אתן נשמעות כמו מיסטר קולינס!״ (ואז היא אמרה ׳ליידי קתרין דה ברג׳ במבטא בריטי מאוד מרשים.)
חוץ מזה מקס מאוד אוהב גבינה צפתית. אלא שהוא קורא לה ׳גבינה יצירתית.׳ לפני כמה שבועות בילינו איתו בבית חולים שלושה לילות מתישים כי כשהרופאה שמעה אותו משתעל היא מיד שלחה אותנו למיון. החמצן בדם היה נמוך מאוד, ואחרי ימים ארוכים של כל טיפול תחת השמש הכל חזר לקדמותו. הוא בעניין של הדמויות מצעצוע של סיפור, השיר של סמי הכבאי, להגיד לאמיר, בכל פעם שהוא נכנס לסלון, לא משנה באיזו שעה: שלום אבא, התעוררת? ובלילה, כשהוא נכנס להגיד לו לילה טוב, מקס תמיד אומר, שוב ושוב: ״אבא, על מה אתה מדבר??? על מה. אתה. מדבר, אבא?!״
