היינו שוב במומנטיטו, וגם בתערוכה. היה אושר גדול. הבנות היו בייבי סלבס. קיבלו הרבה תשומת לב מיוחדת, סופגניות, בייגל'ה, מרצ'נדייס של ההופעה, ובמה לשיר את כל שירי החנוכה. הן פגשו שוב את שרונה, מה שהפיל את אמה סופית לתוך ההתאהבות האחרונה שלה.
הבוקר היא קראה לעצמה שרונה, והסכימה לענות רק ל"שרונה" או "הנסיכה שרונה". כשביקשתי שתבוא לשבת על כיסא, היא אמרה לי "לא. שרונה לא יושבת על כיסאות. היא יושבת רק על קופסא."
היא התכוונה לקאחונים - קופסאות העץ עליהן הם יושבים בהצגה, ואמרה: "אני הולכת להביא קופסה." היא חזרה עם שרפרף ירוק, והתיישבה עליו.
בכלל, קשה לאחרונה לעקוב אחרי משחקי התפקידים שלהן. רגע אחד הן משוחחות -
סופי: "מרי?"
אמה: "מה, ברט?"
סופי: "את רוצה ללכת איתי לטיול?"
אמה: "אתה אמרת שאתה רוצה ללכת איתי לטיול? הו, ברט, זה כל כך מרגש אותי."
סופי: "זה כל כך מרגש אותך, מרי? או..."
(חיבוק קצר, ואז נותנות ידיים, מתהלכות ושרות 'טולילו'.)
ורגע אחר כך, בלי שום התרעה מוקדמת פתאום הן שוב שירלי והיצור, ואני החללית. זה מאוד מבלבל. גם התפקידים שהן נותנות לי מתחלפים בפתאומיות. ("אני אהיה אמא ואת תהיי תינוקת, טוב?" או היום בבוקר, כנראה כי בקושי רואים פה את אבא: "אני אהיה אמה ואת תהיי אבא".)
גם אנחנו רוצים מומנטיטו!
השבמחקזה עד ה-13! לא תספיקו, נכון?
השבמחק