אין כמו מיץ תפוזים

הבוקר אמה קמה ופצחה ברשימת דרישות. "אני רעבה. אני רוצה לאכול משהו. אני רוצה פרי."
אני: "את רוצה תפוח רקוב?"
אמה: "לא. אני לא רוצה תפוח. אני רוצה שזיף. שזיף זה פרי?"
אני: "כן. אבל אין לי שזיף."
אמה: "אה. אז אני רוצה תפוז. יש תפוז?"
אני: "כן."
אמה: "תפוז זה פרי, נכון?"
אני: "כן."
אמה: "נכון. פרי הדר. אני רוצה לאכול תפוז, ואני רוצה גם מיץ תפוזים."
אני: "דברי עם אבא."
אמה: "אבא, אני רוצה לאכול תפוז ולשתות מיץ תפוזים."
סופי: "גם אני רוצה מיץ תפוזים."
אמיר: "תתנו לי חיבוק, ואז אני אכין לכן מיץ."
אמה וסופי: "טוב."
(מטפסות על אמיר ומחבקות אותו.)
אמה: "מספיק."
אמיר נאלץ לקום מהמיטה וללכת למטבח, לסחוט תפוזים, ואני אמרתי לבנות שהן שותות רק ליד השולחן בסלון. כולנו ירדנו מהמיטה, ועברנו לחלק השני של הבית. בזמן שהן חיכו למיץ, סופי ישבה על הספה וסיפרה מספר את הקוסם מארץ עוץ. אבאמירי הפך בעל כרחו לכזה סחטן תפוזים מצטיין, שהיא לא הספיקה לספר יותר מדי, וכבר הוגש המיץ לשולחן. אמה שתתה בשמחה ובששון, וסופי עוד קראה.
אני: "סופי, מיץ."
סופי: "אבל אני קוראת עכשיו."
אני: "אני מרשה רק ליד השולחן."
סופי (חושבת רגע ומדפדפת מהר מהר קדימה לסוף הסיפור): "אין כמו בבית, אין כמו בבית, אין כמו בבית!"

קפיץ קפוץ מהספה, והיא כבר שתתה מיץ תפוזים לצד אחותה המגובסת.