דרייבינג מיס סופי

סופי: "אבא, מחר אתה תלמד את אמא איך לנהוג, טוב?"

מה פתאום

אצל אמה, המילה לא הוחלפה בצמד המילים ההחלטי עוד יותר: 'מה פתאום'.
את רוצה לבוא להכין איתי ארוחת ערב?
מה פתאום.
אפשר חיבוק?
מה פתאום. ממש לא.
את צריכה פיפי?
מה פתאום! אה, כן.

הופתעתי לגלות שהיא המציאה לבובת התינוקת שלה שם ערבי אסלי הערב, כשהיא צעקה לי מהמיטה: "אמא, את לא נתת לראדה נשיקת לילה טוב!"

ביום שבת נלך עם חני לראות את ההצגה על הקוסם מארץ עוץ בכיכובה של חברה שלה, אילנית. סיפרתי לבנות הנרגשות, ואת סופי הטריד רק דבר אחד: "מי משחק את טוטו?"

אדיפוס שמדיפוס

אמה שחזרה הבוקר את אירועי האתמול. הלכנו למסיבה של עידו, שמוקמה על שפת האגם בפארק הירקון, במרחק גדול מאוד מאוד מהחנייה, תחת השמש הקופחת. "אני בכיתי, ואני לא רציתי ללכת. ואני לא רציתי יד. ואז- ואז אבא בא, והציל אותי מהבכי!"
חוץ מזה, לאחרונה היא נהנית לקרוא לו "אבוש," ובכלל להעניק שמות חיבה, ובערב, כשיצאנו מהבית של אופירה, היא בירכה את כולם ב:"ביוש!"

רעש

בוקר באלנבי, בדרך לגן. אמה וסופי אוכלות תפוח, אמה שלם, סופי קלוף, בשקית, מחזיקות לי יד, מחכות שהרמזור יתחלף. אוטובוס גדול מרעיד את מעבר החצייה. סופי מביטה ופוסקת: "למכוניות יש רעש של פחד."

Ne me quitte pas

היינו ביומולדת לעידו קגן בפארק הירקון. אמה וסופי קצת התרגשו מדי מנוכחותם החלקית של שחקני מומנטיטו, והיו די קפואות. בשלב מסויים, משום מקום, אמה, שדי התחפרה בי עד אז, הסתובבה אלי, ואמה: "אמא, אני אף פעם לא אשכח אותך."

אני לא מכשפה רעה

אני דורותי מקנזס!

בדרך לגן

הדרך לגן היא אירוע בפני עצמו, מלא בריטואלים, שירים ועניינים. אני מצלמת אותן, מאז שהשתדרגתי, מה שמוציא מהבנות עוד אקסטרה שואו של בוקר.
היום לפני הגן, אמה הסתובבה פה עם שמלה צהובה על הראש בלוק שהזכיר קצת חולבת הולנדית. היא נורא רצתה ללכת ככה ולהראות לגננות, ובסוף הצלחנו לשכנע אותה שלא כדאי. סופי רצתה לקחת פסל סביבתי שיצרה: קערה ורודה ובתוכה בצק, שבפנים ניצבת מברשת שיניים. אמיר אמר לה: "את לא יכולה לקחת את המברשת שיניים של אמא לגן." וסופי: "אבל זאת עוגה עם נר!" בסוף הן חגגו יומולדת לקפטן הוק (אבא), שכיבה את הנר בפוווו גדול, והסכימו לצאת בידיים ריקות.

כשהגענו לגן הגיעה גם זואי, וכל הידיים שלה היו מכוסות במדבקות-קעקוע מטאליות.
סופי: "יש לה המון קישוטים!"
אמה: "נכון, היא מקושטת. היא ממש מנצנצת. זה נורא מגניב."

תמונות מהדרך אפשר למצוא כאן.

בלבלה

תניה סיפרה לי שאמה היום קצת התבלבלה, וכשהיתה צריכה ללכת לשירותים, ניגשה אליה ואמרה לה: "כואב לי הבולבול, אני צריכה פיפי."

מסיבה

לאמה נשפכו מים מהבקבוק ונרטבה לה כל המיטה. כנראה שזה קרה כבר כמה פעמים בעבר, כי סופי, ממיטתה היבשה, אמרה: "שוב פעם היא עושה מסיבת מים, אה?"

סטופ מושן

קיבלתי אייפון, (4. בקצב שהם מתחלפים, כשאמה וסופי יהיו גדולות זה בטח יהיה כבר 4000.) יש בו כל מיני אפליקציות, הנחמדה מכולן היא אפליקציית הסטופ מושן, שמאפשרת לי לעשות אנימציות דביליות של צעצועים שנוסעים על השולחן, וגם לצלם את הבנות באינטרוולים של שניות, בצבעים פסיכדליים.

טרמפולינה

יצאנו מהבית, הלכנו למכולת ורכשנו שלושה קרטיבים. אחרי דיון ארוך באחד הנושאים אותו מוצאת סופי מעלף במיוחד: למה הקרטיב אננס לבן ולא צהוב, חזרנו ויצאנו לגינה. הבנות התיישבו על הטרמפולינה וקיבלו לידיהן את הקרטיבים (סופי אוכלת בלי העטיפה, אני ואמה עם.) היתה שמש נעימה, ואמה אמרה: "אנחנו אוכלות את הקרטיבים בחצר שלנו. על הטרמפולינה. פה זה הקיץ שלנו! זה הקיץ של הבנות ואמא."

פיטר

כפי שכבר ציינתי, המחזמר פיטר פן משנת 88' בכיכובם של חנוך רוזן וחני נחמיאס רץ אצלנו חזק. הבנות לבשו את מיטב הפיג'מות (אמה בחולצת 'היר איז איזראל' שלי מסיבובי ההופעות שסבא פיסקה הפיק בשנות השבעים, וייצא לארה"ב ודרום אמריקה,) ובלבלו את המח, לבקשתי, אל מול המצלמה שבמחשב. והרי התוצאות:

שיט

אמה: "את דרכת על קקי. בפעם הבאה אני אגיד לך: זהירות יש פה קקי, ואת תקפצצי עליו."

זמן לטלטאביז

אמה מצאה בחצר בובת טלטאביז סגולה, ומיד אימצה אותה, והסבירה שזה הבן שלה.
אמה לטלטאבי: "פעם הייתי בגילך."
אני: "בן כמה הוא?"
אמה: "בן שלוש. פעם כשהוא היה בן שלוש הוא היה לי בבטן השמנה, ואני הלכתי עם הבטן שבתוכה היה תינוק, והלכתי איתו לספארי."
אני: "ומה הוא חשב?"
אמה: "משעמם!" (מכניסה אותו מתחת לשמלה שלה והולכת בסיבובים בחצר.) "עכשיו אני הולכת איתו בתוך הבטן ללימודים. אני שמה את התינוק שלי על קצה השולחן, והוא נופל, ואז אני שמה אותו על פינת השולחן, ואז בלימודים אני חוטבת עצים, והוא משחק בצעצועים של התינוקים הקטנים. בלימודים שלי יש את המשחקים של התינוקים. טלטאביז קטן, אני מקווה שהכל בסדר איתך."

תמלול בלייב של מה שקורה מאחורי ומצדדי ברגעים אלה:

סופי: "לתינוק שלי קראים פינוקיו והוא מעץ. פינוקיו הוא הבן הקטן שלי."
אני: "ומה הוא אוהב לעשות?"
סופי: "עדיין הוא בובה מעץ. הוא לא ילד, אתם מבינים? הוא לא אוהב לעשות! הוא לא ילד! הוא סתם בובה מעץ." בקול צווחני: "אני פינוקיו!"
אמה: "פינוקיו, אתה דרכת על הבובה שלי. זה לא הוגן."
סופי: "אה! אני מצטער. אני קופצני. כל התינוקות שלי קופצניים."
אמה: "אבל אתה סתם בובה מעץ, אתה עדיין לא יודע לקפוץ!"
סופי: "תקפוץ עוד פעם ישר על הידיים שלי! הופלך. הוא קפץ עוד פעם על הידיים שלי."
אמה: "אני לומדת לימודים."
סופי: "גם אני יודע ללמוד לימודים!"
אמה: "הברכיים שלך מחוברות. למה אתה נח על הדף לימודים שלי?"
סופי: "פך!" (פינוקיו יורד מדף הלימודים)
אמה: "אתה נורא חמודי."
סופי: "אני נורא חמוד? תראי, גם הידיים שלי מחוברות. זה מצחיקי שאני בובה מעץ?"
אמה: "כן, אתה חמוד אפילו. אני מחבקת אותך."
סופי: "תשמע פינוקיו, אני אוהבת אותך. פינוקיו, אתה לא צריך ללמוד לימודים. לא?! למה? כי אתה בובה מעץ."
אמה: "הו, פינוקיו שלי! אני כל כך שמחה שהגעת ללימודים שלי. אני עסוקה בכלל. רוצה להסתכל?"
סופי: "אתה יודע איך עושים פינוקיואים? לוקחים ראש וגוף ואז בובה מעץ נהיית ילדים. 'כן???' כן. אתה ברחת לסבא שלך. (אלי - ) את תהיי סבא שלו, טוב, אמא?"
אני: "טוב."
סופי: "אוי! הוא רץ עם הפאה שלך!"
אמה: (אלי, בקול מרגיע -) "אל תדאג, הוא תיכף יביא לך את הפאה."

לוגיקה פשוטה

היינו בביקור באיכילוב אצל דודה אופירה. הבנות ניסו לרפא אותה בסוכריות ונשיקות, שרו לה שירי חגים (לא ידעתי בכלל שאמה מכירה את כל המילים לשיר על בר כוכבא), טחנו ממתקים שהגיעו אליהן מכל עבר, עשו בלאגן וקיבלו מהאחות בלונים שניפחה עבורן, מכפפות גומי. הן היו מרוצות מאוד ולא רצו לחזור. כשיצאנו, אמרתי שצריך לתפוס מונית.
סופי: "למה אנחנו לוקחים מונית?"
אני: "כי האוטו בבית."
סופי: "איך הוא נכנס לתוך הבית? הוא גדול מדי."

קאפקייק

סיפרתי לבנות שהיום נסעתי לבקר את דודה אופירה בבית החולים, ושגם סבא ראובן היה שם.
סופי: "איזה אושר!!! סבא הוא מאוד חמוד!"
אני: "אני גם חושבת."
סופי (מזדעפת): "הוא אמר לי לא במרפסת שלו. אני רציתי לשים רגליים והוא אמר לי לא, ואז אני נעלבתי מאוד ובכיתי."

חילקתי להן קאפקייק שקניתי עבורן במיוחד בחנות הקאפקייקס שליד ברייני, והן מאוד התרגשו, ורצו לאכול אותו בכל מיני כלים. אמה רצתה בגביע, כאילו שזאת גלידה, וסופי אמרה: "אני מציעה שנאכל אותו בקערה."

חן והלל היו פה קודם, וחן שאלה את הלל: "מי כתבה את הספר 'לילה חשוך אחד'?"
לא עברה חצי שניה, ואמה, שנראתה עסוקה במשהו אחר, אמרה, בסגנון 'איש הגשם': "אורה אייל!"

בינתיים

סופי רצתה חצאית מסויימת, אחת מאלה שדליה הביאה מהודו בזמנו. סבתא מורי נשלחה לחפשת תחת פיקוחה, כשלנסיכה היה פיפי.
סופי: "יש לי פיפי."
אני: "אז בואי לעשות בשירותים."
סופי (פונה אל סבתא מורי): "טוב, ואת בינתיים תמשיכי לחפש."

דינוזאורים

הבוקר סופי קמה, ביקרה אותנו במיטה ורצה לסלון. אמיר הגיע לשם אחרי כמה דקות כי שרר שקט חשוד. סופי ישבה על הספה כשהיא מכוסה היטב בשמיכת פליז, וכשהוא נכנס היא אמרה לו: "היום אני לא רוצה לראות פוניו. אני רוצה שתשים לי את פיטר פן ההצגה. זה בדיסק עם אנני, אבל אני לא רוצה לראות את אנני. רק את פיטר פן ההצגה."

בטיוליו בראשון לציון בשבוע שעבר נתקל אבאמירי בפסלי ענק של דינוזאורים צמודים לקניון מפלצתי בשם ג'י. היום נסענו לשם עם הבנות. הן מאוד התרשמו מהדינוזאורים ומשאר פסלי החיות. המשכנו לטיול בקניון, רכשנו לאמיר תיק חדש וסיימנו בארוחת ערב במוזס. היה מוי כיף. גזיר מהשיחות שהתנהלו סביב השולחן:
אמה: אני רוצה לרדת וללכת לראות את הפסלים.
אני: תיכף. נזמין חשבון ונגיד להם ביי ביי בדרך לאוטו.
סופי: נראה את הדינוזאורים נוחרים.
אמיר: הם נוחרים? גם אבא נוחר?
אמה: כן. אתה נחרת ואני באתי אליך ואמרתי לך שאתה מבולבל, כי הגיע הבוקר ואני כבר התעוררתי ואתה לא האמנת והיית מופתע.

בדרך הביתה אמה לא הפסיקה לדבר. לא החסירה שום פרט ממה שעשינו היום ואתמול, וכל השבוע, עד לרמת עטיפת השוקולד אצל סבתא ריטה אתמול, שלא נפתחה לה כמו שצריך. היא סיפרה לאמיר על עוגת הבננה שהכנו ביום חמישי. "וערבבנו הכל במכשיר וזאת היתה עוגה ענקית!"
אמיר: מי הכין את העוגה?
אמה:"אני ונטעלי."
אמיר: "נטעלי זאת חברה שלכן?"
אמה: "לפעמים זאת אמא שלנו, ולפעמים אמא מתעצבנת."
אמיר: "מתי היא התעצבנה?"
אמה: "כשסבתא הביאה קוראסונים והלכנו לכיכר ביאליק והיא התעצבנה כי אנחנו לא אכלנו את ארוחת הערב."

כשהגענו היה זמן רק ל'פיפי ולישון'. הבאתי את הסיר לחדר, והוא נשמט לי בדרך ועשה רעש. אמה צעקה לי מהחדר: "את בסדר שם, או שאת צריכה שאני אעזור לך?"

מהאטמה

אתמול היה אירוע 15 שנה למיומנה בפארק ראשון לציון. אבאמירי היה אחד הבמאים ועבד על העניין במשך שבועות, כך שלא נראה הרבה בסביבה. האירוע היה מדהים, ואבאמירי נראה כאילו הוא מנחית צי מטוסים במשך שעתיים, כשהוא שולט בתאורה, סאונד ווידיאו. אמה וסופי נשארו עם טליה למסיבת פיג'מות. זו היתה הפעם הראשונה שהן הלכו לישון עם מישהו אחר. טלינקה, גיבורת על אמיצה ללא חת, אכלה איתן עוגת בננה שהכנתי להן, לכבוד המסיבה, והן ראו סרטים בוידיאו. אמה נרדמה בסביבות עשר. סופי החזיקה מעמד לפחות עוד שעה. הן ראו יחד את עוזי חיטמן שר את שירי תשרי פעמיים לפני שהיא נכנעה לעייפות. בבוקר הן קמו וסיפרו לי בהמון התרגשות על כל מה שהיה שם. "וטליה חתכה את העוגה, והיא שמה אבקת סוכר, וקצת נשפך, ולנו היו צלחות, אבל טליה לא אכלה עם צלחת! ואכלנו את העוגה, וראינו פיטר פן ההצגה, וגם על דורה והפיראטים!"

היום הן צפו בסרט "פוניו", אנימציה יפאנית מדהימה שהן קיבלו ממאיה וינברג כמתנת יומולדת מוקדמת, כי מאיה ודורון נוסעים לגור בארה"ב. הן מאוד התלהבו. אמיר הראה להן שעל העטיפה כתוב פוניו, ואמר איך קוראים לכל אות. אחר כן, באוטו, בדרך למסיבת יומולדת שנתיים לשיאן, הבן של בועז, (לו סופי התעקשה לקרוא "ישן" או "שושן"), הסופקה הביאה איתה את העטיפה של הדי וי די, ואמרה: "אני מאוד אוהבת את פוניו. כתוב פה פוניו. במילה פוניו יש את האותיות: ג', א', נ', ד' י'!"
ומה קיבלנו?

המוסד הקולינרי

אמה חלקה איתי היום מתכון מיוחד, בעודה לשה במרץ בצק כחול: "חותכים שתי פרוסות של פירורים, מהדקים חזק, ואז יש לחמניות!" מעבר לזה היא גם הכינה "חבילת נקניקיות" ו"עוגת המבורגר גבוהה."

פולניה

היינו אצל סבא ראובן לארוחת יום העצמאות. הבנות תקעו מיני עוגות, גלידה ועוגיות קטנות ועגולות בטעם שוקולד עם ציפוי סוכר לבן.
סופי: "איך קוראים לזה?"
אני: "עוגיה."
סופי: "אמה, תראי! קוראים לזה עוגיה, לדבר הזה שנראה כמו קניידלעך!"

חלום כחול

אמא של יונתן מהגן סיפרה לי שיונתן התעורר בזעקות: "איפה סופי??" בבוקר. כשהיא שאלה מה קרה בחלום, הוא סיפר שסופי היתה אצלו בבית, הוא התפשט, ואז היא התפשטה, לבשה שמלה והתפשטה שוב, ואז הם ישבו לשולחן ואכלו ביחד כדור כחול. רומנטי.
בדרך הביתה שאלתי את הלוליטה אם היא לובשת תחתונים, כי פתאום היה נדמה לי שלא, והיא ענתה לי: "SURE!"

בוקר

סופי נכנסה הבוקר לתוך חדר השינה שלנו בסערה, כשהיא מחזיקה שני ספרים. היא הניחה אותם על המיטה, עלתה בעצמה, התמקמה והכריזה: "אני אספר לכם שני סיפורים ואז אני אצא מהחדר ואתם תלכו לישון לבד!"

הלו דורותי

סופי חזרה מהגן והחליטה שהיא מוכרחה ללבוש את תחפושת דורותי שלה. היא עשתה את זה ונכנסה לתפקיד. בינתיים היא הפכה אותי לדחליל, אמרה לי מה להגיד לה. ("נכון שאין לך מח בכלל??? רק קש??? נכווון???" "נכון." "אז תגיד!" "אין לי מח. רק קש." "באמת??? אז מה הבעיה? תבוא איתי אל הקוסם והוא יתן לך מח!")
אמה, במקביל, עבדה במטבח שלה והיתה טיאנה. הדחליל ודורותי באו להתארח במסעדה של טיאנה, וזה השלב שבו איבדתי ריכוז. כמה דקות אחר כך אמה עמדה לידי עם הטלפון, ושוחחה נמרצות. "הלו. כן. אנחנו במסעדה שלי. אני טיאנה." שאלתי עם מי היא מדברת, והיא אמרה: "עם דודה אם ודוד הנרי." "?!" פניתי לסופי בעקבות התפנית המעניינת בעלילה, וסופי אמרה: "אני חיפשתי את דודה אם ודוד הנרי שלי וטיאנה התקשרה אליהם בטלפון."

מתמטיקה

אמה מאוד אוהבת לעשות לאנשים 'נעים' בראש עם מכשיר האינקוויזיציה המשונה שיש בכל בית שני, ההד מסאז'ר. היינו אמש אצל ברייני, לחגוג יומולדת 63 לדוידי ולמדינה, ואחרי שהיא שרה בפני כל השולחן את 'ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת' כולל הוראות בימוי ("עכשיו תעשו עם הידיים בית!"), היא וסופי עברו להשתולל במיטה של דוידי וברייני. היא עשתה 'נעים' לי, לחני, לשירלי, סבתא של חני, לסבתא מורי ועוד, ואז התחילה לספור את החודים במכשיר המסאז'. "אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, שש עשרה, שישים ושתים עשרה..."
היום היינו אצל סבתא ריטה, אמיר הלך לחזרה של אירוע 15 שנה למיומנה, ודוד דרורי החזיר אותנו הביתה. אמה פטפטה לא מעט וסיפרה מה היא רואה דרך החלון, כי סופי נרדמה. "יש פה איש עם עקבים. הוא הולך עם עקבים כי הוא רוצה להיות גבוה," ועוד אבחנות. שאלתי אותה אם היא יודעת למה אנשים הולכים עם תיקים. "למה??"
"כדי שיהיה להם מקום לשים את הדברים שלהם."
"כן? הם שמים בתיק שלהם אוכל, שאם הם יהיו רעבים אז הם יוציאו את האוכל מהתיק שלהם והם יוכלו לאכול לחם, ואולי לחמניות, וחמאה. למה אתם צוחקים עלי?!"

קטן גדול

אמה וסופי התעקשו לנעול אל הגן כפכפים שקופים שקיבלו לפני חודשים מסבתא מורי ועדיין גדולים מדי עליהן. הן צלעו איתם במורד גאולה, וכל דקה נפל איזה כפכף. בדרך חזרה הביתה הן כבר נכנעו ונעלו נעליים אחרות שהבאתי מהבית. בערב אמה הסבירה לי: "מחר הרגליים שלנו יגדלו והנעליים יתאימו לנו."
סופי: "וגם הנעלים יקטנו ואנחנו נוכל ללבוש אותן, נכוווון?"

באותו עניין, כשסיפרתי לבנות שאני ובת-אלי (שחזרה מהודו) מכירות מאז שהיינו תינוקות בגן, הן מאוד התלהבו.
סופי: "כן? אתן הייתן תינוקות ולא ידעתן ללכת ולדבר ורק בכיתן ווה ווה כל הזמן? ואנחנו היינו גדולות וטיפלנו בכן."
אמה: "נכון. אמה וסופי החליפו לכן חיתולים ונתנו לכן לאכול והרגיעו אותכן כי הן היו גדולות מאוד."

קקוש

סופי ישבה על הסיר ועשתה קקי. היא קמה, ואז התישבה שוב, התאמצה עוד קצת, הביטה בתוצרת, ודיווחה בגאווה: "עכשיו יש לו חבר!"

אנני

היום כשהגעתי לגן, אמה וסופי ישבו על שפת ארגז החול באופן מאוד מסודר, עם ידיים על הברכיים, והביטו קדימה. כשניגשתי ושאלתי מה הן עושות, הן הסבירו: "אנחנו אנני שהולכת לסרט ויושבת בבית הקולנוע."