זמן לטלטאביז

אמה מצאה בחצר בובת טלטאביז סגולה, ומיד אימצה אותה, והסבירה שזה הבן שלה.
אמה לטלטאבי: "פעם הייתי בגילך."
אני: "בן כמה הוא?"
אמה: "בן שלוש. פעם כשהוא היה בן שלוש הוא היה לי בבטן השמנה, ואני הלכתי עם הבטן שבתוכה היה תינוק, והלכתי איתו לספארי."
אני: "ומה הוא חשב?"
אמה: "משעמם!" (מכניסה אותו מתחת לשמלה שלה והולכת בסיבובים בחצר.) "עכשיו אני הולכת איתו בתוך הבטן ללימודים. אני שמה את התינוק שלי על קצה השולחן, והוא נופל, ואז אני שמה אותו על פינת השולחן, ואז בלימודים אני חוטבת עצים, והוא משחק בצעצועים של התינוקים הקטנים. בלימודים שלי יש את המשחקים של התינוקים. טלטאביז קטן, אני מקווה שהכל בסדר איתך."

תמלול בלייב של מה שקורה מאחורי ומצדדי ברגעים אלה:

סופי: "לתינוק שלי קראים פינוקיו והוא מעץ. פינוקיו הוא הבן הקטן שלי."
אני: "ומה הוא אוהב לעשות?"
סופי: "עדיין הוא בובה מעץ. הוא לא ילד, אתם מבינים? הוא לא אוהב לעשות! הוא לא ילד! הוא סתם בובה מעץ." בקול צווחני: "אני פינוקיו!"
אמה: "פינוקיו, אתה דרכת על הבובה שלי. זה לא הוגן."
סופי: "אה! אני מצטער. אני קופצני. כל התינוקות שלי קופצניים."
אמה: "אבל אתה סתם בובה מעץ, אתה עדיין לא יודע לקפוץ!"
סופי: "תקפוץ עוד פעם ישר על הידיים שלי! הופלך. הוא קפץ עוד פעם על הידיים שלי."
אמה: "אני לומדת לימודים."
סופי: "גם אני יודע ללמוד לימודים!"
אמה: "הברכיים שלך מחוברות. למה אתה נח על הדף לימודים שלי?"
סופי: "פך!" (פינוקיו יורד מדף הלימודים)
אמה: "אתה נורא חמודי."
סופי: "אני נורא חמוד? תראי, גם הידיים שלי מחוברות. זה מצחיקי שאני בובה מעץ?"
אמה: "כן, אתה חמוד אפילו. אני מחבקת אותך."
סופי: "תשמע פינוקיו, אני אוהבת אותך. פינוקיו, אתה לא צריך ללמוד לימודים. לא?! למה? כי אתה בובה מעץ."
אמה: "הו, פינוקיו שלי! אני כל כך שמחה שהגעת ללימודים שלי. אני עסוקה בכלל. רוצה להסתכל?"
סופי: "אתה יודע איך עושים פינוקיואים? לוקחים ראש וגוף ואז בובה מעץ נהיית ילדים. 'כן???' כן. אתה ברחת לסבא שלך. (אלי - ) את תהיי סבא שלו, טוב, אמא?"
אני: "טוב."
סופי: "אוי! הוא רץ עם הפאה שלך!"
אמה: (אלי, בקול מרגיע -) "אל תדאג, הוא תיכף יביא לך את הפאה."