אמה וסופי התעקשו לנעול אל הגן כפכפים שקופים שקיבלו לפני חודשים מסבתא מורי ועדיין גדולים מדי עליהן. הן צלעו איתם במורד גאולה, וכל דקה נפל איזה כפכף. בדרך חזרה הביתה הן כבר נכנעו ונעלו נעליים אחרות שהבאתי מהבית. בערב אמה הסבירה לי: "מחר הרגליים שלנו יגדלו והנעליים יתאימו לנו."
סופי: "וגם הנעלים יקטנו ואנחנו נוכל ללבוש אותן, נכוווון?"
באותו עניין, כשסיפרתי לבנות שאני ובת-אלי (שחזרה מהודו) מכירות מאז שהיינו תינוקות בגן, הן מאוד התלהבו.
סופי: "כן? אתן הייתן תינוקות ולא ידעתן ללכת ולדבר ורק בכיתן ווה ווה כל הזמן? ואנחנו היינו גדולות וטיפלנו בכן."
אמה: "נכון. אמה וסופי החליפו לכן חיתולים ונתנו לכן לאכול והרגיעו אותכן כי הן היו גדולות מאוד."
סופי: "וגם הנעלים יקטנו ואנחנו נוכל ללבוש אותן, נכוווון?"
באותו עניין, כשסיפרתי לבנות שאני ובת-אלי (שחזרה מהודו) מכירות מאז שהיינו תינוקות בגן, הן מאוד התלהבו.
סופי: "כן? אתן הייתן תינוקות ולא ידעתן ללכת ולדבר ורק בכיתן ווה ווה כל הזמן? ואנחנו היינו גדולות וטיפלנו בכן."
אמה: "נכון. אמה וסופי החליפו לכן חיתולים ונתנו לכן לאכול והרגיעו אותכן כי הן היו גדולות מאוד."
איזה מקסימות!! אני רואה שהפטיש לנעליים מתחיל כבר בגיל צעיר יותר ממה שאנחנו חושבות :) לפחות הן התייאשו באותה הפעם, אולי הן ישכחו עד הפעם הבאה מהכפכפים.
השבמחק