פיקאסו

סופי חזרה השבוע מהגן עם פי ארבעה ציורים מכל ילד אחר. יש להם תאים שקופים עם היצירות של כל אחד, והתא שלה היה פשוט מפוצץ. הציורים גם מורכבים וסופר צבעוניים. אוריאנה אמרה לי שזה פשוט מדהים איך שהיא מציירת, ושגדלה לי אמנית בבית. נו.

עם לוקה הכלבה יש יחסים משונים. הבנות בעיקר אומרות לה: זוזי! זאת לא הסוכריה שלך, לוקה, וכאלה, ומצד שני אוהבות אותה. מרחוק.
היום סופי ראתה את לוקה הולכת לכיוון שלי, והתחילה לצעוק עליה: לא, לוקה! זה לא אמא שלך! זאת אמא שלי!!!

ומשטרת האופנה:
הגעתי לסלון עם חולצה להחלפה ביד.
אמה: זאת חצאית!
אני: זאת חולצה. תיכף תראי. (מתלבשת. מראה לה.)
אמה: (מזועזעת) מה פתאום!!!
אני: ?
אמה: זאת גופייה! זאת לא חולצה!!!

פחחח. מי לא יודע?

ניתאי ביקר אצלנו. אמה ישבה באמבטיה ושיחקה. סופי כבר היתה בסלון.
ניתאי: אמה, את יודעת לקרוא?
אמה: כבר הרבה זמן. הרבה הרבה זמן.
אני: אז תקראי לנו!
אמה לוקחת ספר פלסטיק שצף באמבטיה, כזה שמצויירות עליו חיות. מחזיקה אותו ברצינות.
אמה: הסיפור על הפרה עדינה. (מדפדפת) הפרה עדינה הלכה ביער. ויום אחד... (מעבירה דף.) היא פגשה היפופוטם HIPPO, ארנב RABBIT, פיל ELEPHANT, אריה LION, צב TURTLE, דובי BEAR ופרה עדינה. זהו. נגמר."

ציפורת נחמדת

סופי מסתכלת על העטיפה של הסרט שלגייה שהן קיבלו מסבתא יעל. פתאום היא שמחה: "זאת ציפורת! היא עפה בשמיים!"
אמה מתערבת: "היא לא עפה בשמיים! היא עפה למטה! GO DOWN!"
ס: "היא לא עפה למטה. היא עפה למעלה."
א: "היא לא עפה למעלה UP!"
וכו' וכו'....

יש רגרסיה בנושא הסיר. הן טוענות ש"זה לא כיף לי לשבת בסיר!" ודורשות חיתול.
אתמול אחרי ארוחת הערב סבתא יעל שאלה את אמה - "אולי את רוצה לשבת על הסיר?"
והתשובה ההחלטית: "לא. ממש לא."

קוסמטיקאית

היום אמה הודיעה בגן, קבל עם ועולם, ש"לאוריאנה יש קוצים ביד", והחוותה על בית השחי שלה.
חן, אמא של הלל, שאלה אם גם לאמא יש קוצים, ואמה השיבה: "לאאאא! מה פתאום."

יומיים קודם אמיר רכן לקשור אותה בכיסא של האוטו, והיא אמרה: "לאבא יש נקודות על האף!"

אוזן שחיינים

חזרנו מהקיבוץ לשני לילות לבנים של סופי. היום בבוקר הלכנו לרופאה ואת אמה שמנו בגן. למרות שהיא לא ישנה בכלל בלילה (20 דקות בין שש לשש ועשרים בבוקר), סופי היתה נמרצת ומאושרת מהזמן איכות שלה עם אמא ואבא. היא היתה בטוחה שהולכים לטיפת חלב וכבר פינטזה על הנדנדות שם, אבל גם כשהיא גילתה שלא לשם הולכים רוחה לא נפלה. היא לא הפסיקה לדבר, לשיר ולצייר. היו לנו שעתיים לשרוף בתור. פגשנו את דליה שהלכה לד"ר קפלן, שנמצא בדיוק מעבר לפינה מד"ר הרמן, והתלווינו אליה לשם. סופי עשתה בקבלה מופע ריקוד ושירה מלא. אחר כך ישבנו בקפה שנקרא אלברט, בפינה בין שתי המרפאות (מלצ'ט נחמני), וכשהגיע הקוראסון של סופי, היא הכריזה: "אמה לא אוכלת קוראסון!"
היה לנו כיף. ד"ר הרמן אמרה שיש לסופי דלקת באוזן החיצונית. סווימר'ז איר זה נקרא, וכנראה נובע ממים שנכנסו לה בבריכה. קיבלנו טיפות. גם מול הרופאה היא לא הפסיקה לקשקש, וד"ר הרמן הודיעה שיש לנו עסק עם שחקנית.
קנינו אוכל לצהריים וחזרנו הביתה. בזמן ארוחת הצהריים סופי ספרה אצבעות.
ס:"אחת, שתיים, שלושה, אגודל, זרת."
אני: "את יודעת איך קוראים לכל האצבעות?"
ס: (פאוזה דרמטית, ואז, בעליצות על-) "סינדרלות!!!"

כשאספנו את אמה הן התחבקו ומאוד שמחו אחת לקראת השניה. אמה אפילו לא באה לתת לי חיבוק. ישר 'סופי!'
שיחקנו בבצק ועשינו עוד אחת מהמסיבות בליין הידוע של ימי ההולדת לבובה עדינה. עשינו לה עוגה עם נר ("נדליק אותו!") ולהבה. אמה רצתה שאני אחתוך כבר את עוגת הבצק ואחלק לכולם.
אמה: אני רוצה פרוסה!
אני: קודם נבקש משאלה! את יודעת איך מבקשים משאלה? עוצמים עיניים וחושבים על הדבר שהכי הכי רוצים.
אמה: (מכווצת עיניים בכל הכח, חושבת, עושה פווווו ארוך, ואז פוקחת אותן): עוגה!

ואחרון חביב מהיום הזה:
באמבטיה. הבנות נשכבות על הבטן.
אמה: "אני שחיינית!"
סופי: "גם אני שחיינית! אני צוללת במעמקים!"
אמה: "גם אני צוללת במעקים!!"

כן נכון לא נכון

זהו הפוסט המאה!!! בראבו!!!

הבנות התחילו להתווכח כל הזמן.
"זה לא שלך,
זה כן שלי,
זה לא שלך,
זה כן שלי!"
או
"יש לה קוקיות ורודות!
לא! יש לה קוקיות שחורות!
לא! יש לה קוקיות צהובות!
לא! יש לה קוקיות אדומות!"
דברים חשובים מהסוג הזה.
מצד שני, יש גם יותר אינטראקציה כזאת:
נוסעים באוטו לקיבוץ. הבנות קיבלו רבעי פיתה עם פסטרמה לארוחת בוקר. סופי אוכלת את הפסטרמה, נשארת עם פיתה ריקה ומבקשת עוד.
אמה: "סופי את רוצה עוד פסטרמה? את רוצה את הפסטרמה שלי? כן?"
סופי: "לא רוצה פסטרמה של אמה."
אמה: "לא? חבל מאוד סופי!"
או:
בקיבוץ, על הדשא בחוץ. הבנות משחקות בברביות. סופי מטפחת ברבי בשמלה וקוראת לה סינדרלה. אמה חוטפת לה אותה.
סופי: "אני רוצה את סינדרלה שלי!"
אמה: "סופי, את רוצה בובה אחרת? בובה כזאת חמודה קטנה? כן?"
(מציעה לה בובה. סופי דוחה אתה על הסף.)
"אז תקחי בן בובות!!!"
אמה נותנת לה בובה של ברבי בן. סופי חושבת קצת ומסכימה. אחרי דקה בערך היא מגיעה אלי עם הבובן ושמלה ירוקה, ודורשת שאחליף לו בגדים."זה מתאים לו!"

חוצמזה היינו בבריכה וכשאחד הגלגלי ים שלנו התפנצ'ר קיבלנו שם מצופים שאמה קראה להם "צופיפים".

מיסתורין

אמה חזרה מהגן וסיפרה סיפור: אני בכיתי!!! בגן. בכיתי. וישבתי במדרגות להירגע. ופ---תאום... רקדתי!
אני: מה קרה? מישהו נתן לך מכה? מי נתן לך מכה?
אמה: תהלי.
אני: תהלי?!
אמה: כן.
סופי: לא. לא תהלי.
אני: אז מי?
סופי: הלל.
אמה: מכה ברגל.
אני: ומי נתן לך חיבוק?
אמה: תהל.
אני: תהל?!
אמה: לא... אוראנה. חיבוק מתוק.

אמה (לועסת מלפפון): הוא הפך לגום!
אני: מה זה גום?
סופי: מה זה גום אבל??
אמה: לא גומאבה! גום!

המחזה

בספר "המתנות של סבתא" שסבתא יעל עשתה לבנות בגיל שנה, מופיעה התמונה הזאת:

לא הסתכלנו בספר הזה המון זמן, כשהבנות ראו את התמונה הזאת הן התגלגלו מצחוק כמה דקות, ואז סופי נשכבה על הרצפה וקראה: "תמשכי לי! תמשכי לי!" ואמה באה ומשכה לה בשמלה. הן צחקו, סופי קמה, קראה "בראבו!" והן מחאו כפיים. מיד אמה אמרה: "עכשיו אני!", נשכבה על הרצפה, וסופי משכה לה בשמלה. ושוב. ושוב.

סופ"ש מאג'יק

אתמול בבוקר אמה הלכה עם אבא אמירי למכולת, לפני הגן. בדרך היא הודיעה לו שהיא מתכוונת לקנות "בקבוקים ורודים קטנטנים". הוא לא הבין, חשב שהיא מדברת על בקבוק המים הורוד שלה, אבל כשהם הגיעו היא הראתה לו את בקבוקי השוקו בטעם תות-בננה שאליהם התכוונה. הם קנו גם חלב ועוד כמה דברים, ושתי סוכריות על מקל, שכשנשאלה אם היא רוצה אותן, היא ענתה: "כן, בטח. בודאי."

הבוקר הכנו מסכות מנייר. סופי המכונה פיקאסו, ישבה ועמלה על קישוט המסיכה כשהיא ממלמלת לעצמה דברים כמו: "עכשיו צריך סגול קצת", ואמה הסתפקה ב"אמא מציירת לי פרח ורוד" וכך זה נראה:

אחר כך הלכנו לאופירה לצהריים ושינה. כשהן קמו הן ראו איני מיני ומו במחשב, ואז עשו בריכה בחצר (סופי: "איזה בריכה מצויינת!"). סבתא ריטה שיחקה איתן משחק. הן משפריצות והיא בורחת בקריאות אימה מהמים הקרים לצד השני של החצר. כשהיא הפסיקה, הן מיד קראו לה. אמה:"סבתא! סבתא ריטה! בואי!" וסופי: "עוד פעם היא מפחדת!!!"
כשחזרנו הביתה ועשינו סיכום של מה שהיה, אמה אמרה על סבתא ריטה: "איזה חמודה. היא אוהבת אותנו."

סבתא מורי

אמה ניהלה היום שיחות עם לוקה. בכל פעם שהכלבה התקרבה למשהו שלה, אמה: זוזי לוקה! זה לא סוכריה שלך! זה סוכריה שלי! של אמה! לא שלך!!! (וחוזר חלילה עם הכרית, הכורסה, המעקה הלבן של המיטה).

הלכנו לארוחת ערב אצל אמא שלי המכונה 'סבתא מורי' ע"ש הוד רוממותו מורי הכלבלב, דבר שמעצבן גם את אמא שלי וגם את אמיר, והתקבע לו ושלח כבר שורשים שיהיה קשה לעקור.
הבנות ממש רצו לצאת, ואני אמרתי שקודם נתקלח ורק אז נלך לבית של סבתא יעל.
אמה: לא רוצה הבית של יעל!!!! רוצה לסבתא מורי!!!
(למאותגרים בעולם הקטקטים: היא חשבה שאני מדברת על הספר 'הבית של יעל'.)

כל ארוחת הערב סופי היתה עסוקה בלקרוא לטליה. "טליה! טליה בואי! גיברת! הי! טליה!"
אני צריכה להתחיל להרגיל את עצמי לנטישות הנאמנות האלה שלהן. בינתיים זה עוד משמח אותי, ובעיקר כי יש להן טעם משובח.

קארין שלנו

קארין באה לבקר היום, אחרי היעדרות ממושכת מדי (מבחנים באנטומיה, להגנתה), והכניסה את הבנות לסחרור של התרגשות, די מילולית. הן לא הפסיקו לקפוץ, לשיר, לדבר ולקרוא לה. בכל פעם שהתחלנו לדבר על משהו שעובר מעל לראש של דרדס ממוצע, הן:"קארין! קארין! תראי אותי!"
ואז, באמצע ארוחת הערב, אמה התעקשה: "קארין של אמה!" סופי לא התרגשה מהפרובוקציה, והחזירה ב"קארין של סופי!" ואז אמה: "לא! קארין שלי!!!"
בדרך לאמבטיה הן וידאו שהיא אחריהן. "קארין! בואי לאמבטיה!"
בקיצור, היה להן ברור שהיא שלהן, והן לא התכוונו לוותר עליה.

חסל סדר חיסונים!

היום היינו בטיפת חלב לחיסון האחרון של הבנות. ייייישששש!

המשקלים: אמה - 13.2, סופי - 12. אותו קילו וקצת שמלווה אותנו מהלידה. גובה: אמה - 84 ס"מ, סופי - 83. אומרים שבגיל שנתיים ילד מגיע למחצית הגובה הסופי שלו. הגיוני.
בכל מקרה... לפני החיסון עשו להן בדיקת התפתחות.
נכנסנו, אני ואמיר, עם הבנות, ועוד לפני שהתיישבנו היא כבר אמרה - אני רואה שהן ממש מדברות! אחרי שהושבנו אותן והיא הביאה את תיק הצעצועים שלה לבחינה, הלסת שלה נפלה מתדהמה. היא אמרה שלא רואים דברים כאלה ורצתה לקרוא לכל האחיות בתחנה לצפות במחזה.
הן נדרשו לתת שמות לכל מיני חפצים ("משקפיים עגולים! צהובים YELLOW!!") לספר מה הן רואות בכל מיני ציורים ("ילדה ועוד ילדה משחקות בקוביות!"), לצייר עיגולים, לתת לבובה לשתות מים (בליווי קולות שתייה רמים), ועוד כל מיני. היא ויתרה על חלק מהדברים כי מהר מאוד היא הבינה עם מי יש פה עסק. הבנות כל כך נהנו שהן רצו להמשיך, אבל לצערן הגיע הזמן לחיסון הצהבת האחרון. הן בכו קצת מהדקירה, אבל נתתי להן סוכריה על מקל, ובשניה הבכי השתתק.
בערב, באמבטיה, סבא ראובן עצר אצלנו באמצע ההליכה שלו והן סיפרו לו על החוויות. אמה: "קיבלנו זריקה. זה כאב לי. בכינו."
ואז מה קיבלתן?
"סוכריה! בטעם דובדבן!"
סופי סיפרה גם שהיו שם נדנדות (בחדר ההמתנה) ושלבובה היו גרביים.

איני מיני ומו הם להיט הבית. אני לא זוכרת מי התחילה עם זה, אבל כהומאז' למיני שיש לה בובה בשם מו שצמודה לחצאית, הבננות מבקשות לשים "בובה בטוסיק כמו למיני יש", שזה אומר לפתוח את הדבק של החיתול, להשחיל בובה בין הדבק לרגל, וככה היא נשארת תלויה, ואפשר לרקוד את השיר 'ג'אמפ לשמים' על כל פרטי הכיראוגרפיה שלו.

הן שרות עכשיו גם את HEAD SHOULDERS KNEES AND TOES, ומבינות את משמעות כל חלקי הגוף שבשיר, חוץ מTOES, שמבחינתן זה אומר רצפה. לא יעזור מה אני אגיד, כי מצביעים על הרצפה כשאומרים אותו.

יוסי הפיל

היינו היום, בפעם הרביעית (יש לנו מנוי!) בספארי. היה ממש ממש כיף. סבא ראובן בא איתנו ונהנינו מאוד. בעיקר הרשימה את סופי הבריכה בחלק של הפינגווינים.
ראינו יצורים מוזרים, אחד מהם היה סוג של מכרסם ענק, (בדיעבד הסתבר שהוא הכי גדול בטבע), שהיה קצת דומה ללוקה. הוא הצחיק אותנו. כשהתרחקנו ראיתי שקוראים לזה קפיברה, וזה היה מוכר לי מ'דייגו'. שאלתי את אמה אם אני צודקת, והיא אישרה.
כשחזרנו הביתה ואכלנו פלאפל (או פוואפל, כמו שאמה מתעקשת לקרוא לזה), דיברנו על כל מה שראינו. בשלב הזה כבר שכחתי את כל השמות האקזוטיים של החיות. שאלתי: איך קוראים לחייה שראינו שנראית כמו לוקה?
ואמה, בלי למצמץ: "קפיברה! כמו בדייגו יש קפיברה! דייגו הוא ילד כזה!"

כרית

יש לנו 2 די. וי. דיז של הבנות, אחד של איני מיני ומו, והשני של דורה. אמה אוהבת להחזיק אותם ולהסתכל בעטיפות שלהם.
השעה שש בבוקר, מה שכנראה נתן לה השראה לאלתר לבובת דורה הענקית שלנו מיטה ולהשכיב אותה לישון. היא חיפשה משהו שיהיה כרית, שלפה את הדיוידי של איני מיני ומו והשכיבה עליו את דורה. היא הסתכלה, ולא היתה מרוצה. פתאום היא עלתה על הבעיה:
"את לא רוצה את איני מו לכרית שלך! אה! את רוצה אותך! ואת בוטס! הקוף שלך!!!"

מתחכמות

כשבאתי לאסוף את הבנות מהגן, אוריאנה סיפרה שהיום הם האכילו חתול בחצר, נתנו לו אוכל יבש, והבנות אמרו שהוא אוכל CHOCOLATE.
אוריאנה היתה בטוחה שהיא לא שומעת טוב, אבל הן חזרו שוב ושוב והסבירו שה- CAT אוכל CHOCOLATE.

הלל קורא לילד אורי מ'מעשה ב-5 בלונים' סופי, כי יש לו תלתלים והוא טיפה דומה לה. חן הראתה לי את זה בלייב, וסופי הגיעה, ואמרה: לא! זה לא סופי! אני סופי!!!

אחרי זה היה לקטנה דחוף לחזור הביתה מהגן כי היא כבר נורא רצתה לצייר. אתמול היא קיבלה צבעי פנדה חדשים מסבא ראובן (הקודמים היו שלי מכיתה ד'. רשום עליהם: נטעלי גבירץ, ד'1, אמנויות). ציירנו קצת, ואז הגיע שלב הבקשות. אמא מציירת דורה, אמא מציירת את רינתי חמודה שלנו, מציירת גם לני יפה, אמא מציירת יומולדת. ואז -
סופי: אמא מציירת בני השור!
אני: סופקי, אני לא זוכרת איך נראה בני השור.
סופי: בני השור!!!
(טוב, ציירתי משהו שקיוויתי שיספק. בדרך כלל זה עובד.)
אני: איך הוא נראה? ככה?
סופי: (מתפקעת מצחוק) לאאאא! זאת פרה!!!!

מהפנדה עברנו לבצק. כרגיל עשינו 'הבובה עדינה', וערכנו לה מסיבת יום הולדת. (בהשראת 'זרעים של מסטיק')
פתאום אמה חטפה את העוגה של עדינה, ואמרה, כמו חטפני השועל הערמומי בדורה: מאוחר מדי!
לקחתי לה את עוגת הבצק, החזרתי אותה לעדינה, והיא חטפה אותה שוב. הבנתי מה צריך לעשות. אמרתי 3 פעמים את משפט הקסם: חטפני, אסור לך לחטוף! ואמה החזירה את העוגה, ואמרה: אוף, חבל!
שתינו נקרענו מצחוק.

רק פעם בשנה?

מאז יום ההולדת של הבנות, אמה מבקשת מאוריאנה לשמוע בכל בוקר את הדיסק יומולדת - "רק פעם בשנה", אלא שעכשיו כבר כל הגן מצטרף אליה בבקשה. מקהלת ציפורים. אמה, סופי, הלל ותהל צועקים 'רק פעם בשנה!', ואפילו התינוקות כבר מתנועעים במקום בהתרגשות.
בכל פעם שמתקרב אלי ילד, אמה או סופי מודיעות לו: לא! זאת לא אמא שלך! זאת אמא שלנו!!! ודוחפות אותו קצת, כדי שיפנים.
אתמול נגה ובת-אל היו אצלנו אחר הצהריים, קנו את ליבן של הבנות באקרובטיקה (בת-אל קופצת כמו צפרדע) ופירוטכניקה (נגה ובת-אל בתחרות יריקות מים מהאמבטיה.) ואז, כשהן התרחקו, הבנות מיד קראו אחריהן בצעקות.
סופי מוסיפה לשאגות האינדיאניות שלה קצת עידון. זה הולך ככה: "בת-אאאאאל!!!! בת-אאאאאל!!! גיברת!!!!"

חולמת בספרדית.

אמה אמרה לי אתמול, פתאום: פלוטה! פלוטה!
אני: מה זה פלוטה?
אמה: כדור BALL! ילד אומר! מי זה הילד הזה???

שבוע קודם ביקר אצלנו אילון, הבן של נילי ואמיתי מספרד, ואמר כל הזמן "פלוטה, פלוטה, פלוטה". הצתה מאוחרת.

בקשה צנועה

סופי: אמא קונה לי נהר.
אני: איפה קונים נהר?
סופי: בחוץ.
אני: איפה בחוץ? בשמים?
סופי: (צוחקת) מה פתאום! ברצפה.

סיפור

אבא אמירי עובד בלילה לבן, אז אני סיפרתי הערב את הסיפור שלפני השינה. זה סיפור קבוע שמתאר פרק מסויים בדורה.
אני: יום אחד, דורה ובוטס הלכו ב...
אמה: גן מאיר!!!!!

העיקר שדורה מבסוטית.

אמרתי לבנות שסבא ראובן ודליה בדרך אלינו.
אמה: דורה תשמח שסבא ראובן ודליה! תתן חיבוק להם!
סופי: איפה דליה? איפה סבא ראובן? הם יבואו.
אמה: אנחנו מחכים להם.