המשקלים: אמה - 13.2, סופי - 12. אותו קילו וקצת שמלווה אותנו מהלידה. גובה: אמה - 84 ס"מ, סופי - 83. אומרים שבגיל שנתיים ילד מגיע למחצית הגובה הסופי שלו. הגיוני.
בכל מקרה... לפני החיסון עשו להן בדיקת התפתחות.
נכנסנו, אני ואמיר, עם הבנות, ועוד לפני שהתיישבנו היא כבר אמרה - אני רואה שהן ממש מדברות! אחרי שהושבנו אותן והיא הביאה את תיק הצעצועים שלה לבחינה, הלסת שלה נפלה מתדהמה. היא אמרה שלא רואים דברים כאלה ורצתה לקרוא לכל האחיות בתחנה לצפות במחזה.
הן נדרשו לתת שמות לכל מיני חפצים ("משקפיים עגולים! צהובים YELLOW!!") לספר מה הן רואות בכל מיני ציורים ("ילדה ועוד ילדה משחקות בקוביות!"), לצייר עיגולים, לתת לבובה לשתות מים (בליווי קולות שתייה רמים), ועוד כל מיני. היא ויתרה על חלק מהדברים כי מהר מאוד היא הבינה עם מי יש פה עסק. הבנות כל כך נהנו שהן רצו להמשיך, אבל לצערן הגיע הזמן לחיסון הצהבת האחרון. הן בכו קצת מהדקירה, אבל נתתי להן סוכריה על מקל, ובשניה הבכי השתתק.
בערב, באמבטיה, סבא ראובן עצר אצלנו באמצע ההליכה שלו והן סיפרו לו על החוויות. אמה: "קיבלנו זריקה. זה כאב לי. בכינו."
ואז מה קיבלתן?
"סוכריה! בטעם דובדבן!"
סופי סיפרה גם שהיו שם נדנדות (בחדר ההמתנה) ושלבובה היו גרביים.
איני מיני ומו הם להיט הבית. אני לא זוכרת מי התחילה עם זה, אבל כהומאז' למיני שיש לה בובה בשם מו שצמודה לחצאית, הבננות מבקשות לשים "בובה בטוסיק כמו למיני יש", שזה אומר לפתוח את הדבק של החיתול, להשחיל בובה בין הדבק לרגל, וככה היא נשארת תלויה, ואפשר לרקוד את השיר 'ג'אמפ לשמים' על כל פרטי הכיראוגרפיה שלו.
הן שרות עכשיו גם את HEAD SHOULDERS KNEES AND TOES, ומבינות את משמעות כל חלקי הגוף שבשיר, חוץ מTOES, שמבחינתן זה אומר רצפה. לא יעזור מה אני אגיד, כי מצביעים על הרצפה כשאומרים אותו.
בכל מקרה... לפני החיסון עשו להן בדיקת התפתחות.
נכנסנו, אני ואמיר, עם הבנות, ועוד לפני שהתיישבנו היא כבר אמרה - אני רואה שהן ממש מדברות! אחרי שהושבנו אותן והיא הביאה את תיק הצעצועים שלה לבחינה, הלסת שלה נפלה מתדהמה. היא אמרה שלא רואים דברים כאלה ורצתה לקרוא לכל האחיות בתחנה לצפות במחזה.
הן נדרשו לתת שמות לכל מיני חפצים ("משקפיים עגולים! צהובים YELLOW!!") לספר מה הן רואות בכל מיני ציורים ("ילדה ועוד ילדה משחקות בקוביות!"), לצייר עיגולים, לתת לבובה לשתות מים (בליווי קולות שתייה רמים), ועוד כל מיני. היא ויתרה על חלק מהדברים כי מהר מאוד היא הבינה עם מי יש פה עסק. הבנות כל כך נהנו שהן רצו להמשיך, אבל לצערן הגיע הזמן לחיסון הצהבת האחרון. הן בכו קצת מהדקירה, אבל נתתי להן סוכריה על מקל, ובשניה הבכי השתתק.
בערב, באמבטיה, סבא ראובן עצר אצלנו באמצע ההליכה שלו והן סיפרו לו על החוויות. אמה: "קיבלנו זריקה. זה כאב לי. בכינו."
ואז מה קיבלתן?
"סוכריה! בטעם דובדבן!"
סופי סיפרה גם שהיו שם נדנדות (בחדר ההמתנה) ושלבובה היו גרביים.
איני מיני ומו הם להיט הבית. אני לא זוכרת מי התחילה עם זה, אבל כהומאז' למיני שיש לה בובה בשם מו שצמודה לחצאית, הבננות מבקשות לשים "בובה בטוסיק כמו למיני יש", שזה אומר לפתוח את הדבק של החיתול, להשחיל בובה בין הדבק לרגל, וככה היא נשארת תלויה, ואפשר לרקוד את השיר 'ג'אמפ לשמים' על כל פרטי הכיראוגרפיה שלו.הן שרות עכשיו גם את HEAD SHOULDERS KNEES AND TOES, ומבינות את משמעות כל חלקי הגוף שבשיר, חוץ מTOES, שמבחינתן זה אומר רצפה. לא יעזור מה אני אגיד, כי מצביעים על הרצפה כשאומרים אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה