הבוקר, במהלך התארגנות קדחתנית ומאוחרת לגן, בזמן שצחצחתי שיניים, שמעתי צעקות מכיוון חדר השינה של הבנות. הגעתי אליהן עם המברשת בפה, ומצאתי אותן יושבות על המיטה של אמה ומושכות בשני צדדיו של ספר שסופי אוהבת, שנקרא "טיפ טיפה של חורף." (היא קוראת מתוכו בדרמטיות מדהימה: "החורף היה קשה מאוד באותה שנה.") הן משכו בו בכח, בעוד סופי בוכה: "לאאאאא!!! לאאאא!!!" ואמה צועקת: "אבל רק החלפנו!!!"
נתתי להן את הספר "סיפורי דוביאל", אותו אנחנו קוראות לפני השינה, ספר סיפורים מקסים, שבכל פרק מספר על קורותיו של דובון המגוייס לגן ילדים, ויוצא שבת, בכל שבוע לביתו של ילד אחר. הראיתי להן את הציורים בפרקים שקראנו אתמול, פרקים חדשים שהן עוד לא מכירות, ורק שמעו, בלי לראות. זה עבד. "טיפ טיפה של חורף" ננטש בצד. כשיצאתי בחזרה למקלחת, שמעתי אותן מדברות.
סופי: "בואי נקרא ביחד על דוביאל."
אמה: "כי אנחנו חברות, ואת לא רבה איתי, נכון?"
סופי: "נכון."
נתתי להן את הספר "סיפורי דוביאל", אותו אנחנו קוראות לפני השינה, ספר סיפורים מקסים, שבכל פרק מספר על קורותיו של דובון המגוייס לגן ילדים, ויוצא שבת, בכל שבוע לביתו של ילד אחר. הראיתי להן את הציורים בפרקים שקראנו אתמול, פרקים חדשים שהן עוד לא מכירות, ורק שמעו, בלי לראות. זה עבד. "טיפ טיפה של חורף" ננטש בצד. כשיצאתי בחזרה למקלחת, שמעתי אותן מדברות.
סופי: "בואי נקרא ביחד על דוביאל."
אמה: "כי אנחנו חברות, ואת לא רבה איתי, נכון?"
סופי: "נכון."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה