ים

אני וסבתא מורי הצעדנו את הבנות לים אחרי הגן, במורד רחוב גאולה. ישבנו על הטיילת, עם הרגליים מעל החול, וסבתא מורי חיפשה בתיק את שתי סוכריות הגומי-על מקל (בן כלאים משונה בצורת לב) שהיא קנתה, ומצאה רק אחת. אחרי כמה 'אוי ואבוי', וכמה 'לא נורא', סופי, חסרת סבלנות, הכריזה: "בואי נתחלק. אני קודם." אחרי דקה של התחלקות למופת, סבתא מורי מצאה את הסוכריה השניה, ואמה אמרה: "סבתא בלבלה את המח."

חזרנו הביתה, ישר לאמבטיה, בנסיון לשלוט בחול לפני שהוא שולט בנו. סופי, פיוטית מאי פעם, הודיעה: "הים בתוכי!"
אחר כך היא המשיכה להיות חמודה, ואמרה לאמיר: "אבא, אני חולה עליך!"
אמיר: "תודה!!! מי לימד אותך להגיד את זה?"
סופי: "סבא ראובן."
אמיר: "וואו. כל הכבוד."
סופי: "אבא בולבול. אבא קקי. אבא פיפי. אבא בילבולולו."

בהמשך היא שיחקה עם שבעת הגמדים של שלגיה (שקיבלנו בזמנו מדליה),
הם מאוד קרובים אליה לאחרונה. נראה לי שזה בהשפעת התחפושת של שלגיה. בבוקר היא הופיעה שוב ושוב באמבטיה וביקשה שאביא לה חיתול. אחרי שנתתי לה ארבעה חיתולים הלכתי לראות מה, בעצם, היא עושה איתם, והיא הראתה לי שהיא מחתלת את כל הגמדים.
בקיצור, אחרי ארוחת הערב היא דיברה איתם והסבירה להם המון דברים. כל פעם היא לקחה אחד אחר והציגה אותו בפני החבר'ה. "יש לי חבר חמוד. קוראים לו שטיא בלבולי. בוקר טוב חמוד!" ואז היא לקחה את שטיא, נישקה איתו את כל שאר הגמדים, ועברה לבא בתור. "יש לי חבר חמוד. קוראים לו דוק בלבולי." וכו' וכו'.

מלכות האמבטיה

היתה שעת אמבטיה מצחיקה ורועשת במיוחד היום. הבנות היו קצת עייפות ורגוזות, והמים סערו. אחרי שחפפתי לאמה את השיער היא הכניסה והוציאה אצבעות מהאוזניים, ואמרה: "השיער שלי מחופף ואני ממצמצת את האוזניים שלי."

שרתי את "יו רילי גוט א הולד און מי", וסופי התחילה לצעוק: "אל תשירי את זה! זה שיר לא מרגיע. זה שיר מעצבן. אל תצחקי עליייי!!!!"
אני: "טוב. איזה שיר מרגיע אותך?"
סופי: "לילה לילה מסתכלת הלבנה."
(שרנו את היקינטון עד הסוף.)
אני:"יש עוד שיר שמרגיע אותך?"
סופי: "לא. אף שיר. (חושבת רגע, מתחילה לשיר) לדוד משה היתה חוה איאה איאה או. ובחווה היה... לא!!! זה בכלל לא מרגיע!"

סוזוזי

סופי אומרת כבר כמה ימים שהיא רוצה להתחפש בפורים ל"סוזוזי". הבנתי, אחרי כמה פעמים, שמדובר בילדה יפנית. "סו סו סוזוזי" זו הפתיחה של שיר שהן יודעות לשיר ביפנית. מאיה וינברג, שהתחילה ללמוד תפירה, החליטה במקביל לעשות לנו במתנה חולצת קימונו. קיבלנו אותה, סופי מדדה ומיד התאימה לה קרוקס ורודות (שאין לי מושג מאיפה היא שלפה, חשבתי שזרקתי אותן.) 

אקסקיוז מי

הפוסט הזה מוקדש לשפתה העשירה של הגברת אמה שור, והוא מורכב מגזרי שיחות ייצוגיים במיוחד.

אמה: "הכל נהפך לפחם, קוראת חנהל'ה בבהלה!"

אני: "יש לי שרשרת חדשה, ראית?
אמה: "כן, היא מוזהבת."

אמה: "אריאל תופסת את פלאונדר בכפותיה. 'בת הים אריאל רוצה לקחת אותך!' (פונה אלי) אבא שלי? תגיד: 'כן, בת הים אריאל'."
אני: "כן, בת הים אריאל."
אמה: "אקסקיוז מי?"
אני: "כן, מה את רוצה?"
אמה: "לחזור הביתה."

אני: "את יודעת מי הביא לך את המשחק הזה? גבריאל, מהגן של אוריאנה. את זוכרת אותו?"
אמה: "כן. בקרוב הוא יביא לי מתנה אחרת."
אני: "לא, לא נראה לי."
אמה: "כן. הוא יביא לי מתנה אחרת של בובה ובקבוק ומוצץ ומיטה ואמבטיה ולול. אני בהחלט יודעת."

ויהי ערב

אמה קוראת וסופי יוצאת מגדרה לגנוב פוקוס.

ליל חניה

בדומה לכל ברייה תל אביבית אחרת, אמה שור שונאת לחפש חניה. בכל פעם שאנחנו נוסעים במעלה הס ועוברים את הבניין, היא מתחילה לבכות ולהתעצבן. אתמול, בדרך חזרה מסבתא ריטה בחולון, כבר ליד התחנה המרכזית הישנה היא התחילה לדבר על נושא החניה, ואמיר ניסה לעשות איתה עסקה: נעשה סיבוב אחד משותף לחיפוש חניה, ואם לא נמצא, הוא יוריד אותי ואת הבנות, וימשיך לחפש לבד. היא שקלה את זה, ואז באה עם הצעה נגדית: "תשמע, אנחנו ניסע, ואז אתה תעצור בבית שלנו, ואתה תוריד אותנו, ואתה תחפש חניה לבד, ואני אעלה במדרגות עם אמא. קבענו?"

חנהל'ה ושמלת השבת

היום הלכתי עם הבנות לפגוש את סבתא מורי בקפה בגן מאיר, ואז הבנות ראו שם הצגה של הלהיט חנהל'ה ושמלת השבת. המציגה הפעם היתה באמת איומה, אבל לבנות זה לא ממש הפריע. כשהן הגיעו לבית של סבתא ריטה לארוחת צהריים, הן כבר היו לבושות שתיהן בשמלות לבנות, וסיפרו חוויות. סופי, למשל, סיפרה בהתרגשות על זאת שעשתה את ההצגה, בחורה בשם עטר. "ואז היא סיפרה את הסיפור על חנהל'ה, וקראו לה קטר."

חוט

סופי: "אתם יודעים מה עושים עם חוט??? עם חוט מושכים ילדים שתקועים בחול."

שעת סיפור מאת אמה שור: "זאת כלבה שקוראים לה לוקה. היא החליטה לחשוב מחשבות רבות היא אכלה קצת תותים וזהו. לוקה התחילה לצחוק. הצחוק התגלגל לו."

יום עמוס

במקום ללכת לגן, נסענו הבוקר לספארי, ומשם לקיבוץ. אמה וסופי היו בהיי, מן הסתם, והתקשו להיאזר בסבלנות עד שאמיר יסיים להתארגן. אמה: "אבא, צריך להתכונן. חייבים ללכת לספארי. זה הפיתרון. יש לזה ספר (safar) שסופר את השיער, ובגלל זה צריך לצחצח שיניים."
באוטו, אמיר ניסה לכוונן לסופי את הכיסא שלה, והיא אמרה: "זה לא סבבה. זה לא טוב ברגליים." הוא הזיז עוד קצת, ואז היא אמרה: "זה טוב מאוד."
בדרך לספארי תניה התקשרה לשאול איפה אנחנו לעזאזל. ההודעה ששלחתי עם חן כשלה להגיע. אמרתי לה שלא נבוא, והיא אמרה שבלי השתיים האלה הגן ממש לא אותו דבר, ושהיא לא אומרת את זה סתם. אמרתי לה שזה בדיוק מה שאני מעוניינת לשמוע.
בהתחלה הביקור בספארי לא הלך חלק. אמה כל הזמן בכתה שהיא רוצה ידיים ואנחנו סירבנו, ובכלל, הן היו קצת קוועץ'. אחר כך השתפר, ונהנינו בייחוד מהפינגווינים, העטלפים, הבבונים והשימפנזים. כשראינו את הפילים סופי שיחקה במשחק נונסנס אהוב עליה. "הפיל ברחוב??? לא... הפיל בבית? לא... מציירים עליו אבוקדו? לא..."
אחר כך, בקיבוץ, היה מאוד מאוד מאוד מאוד כיף. עשינו טיול בקלאב קאר. היה מזג אויר מושלם והנוף היה מהמם. קפצנו לסבתא מרים, שם הבנות שרו, אכלו תותים ושיחקו בחיות מעץ שמרדכי הביא מאפריקה. סופי, ברוח הספארי, קראה בהתלהבות לעבר פסל של איזה במבי לא מזוהה: "זה אייל נקוד!!! את יודעת למה יש לו נקודות? כי קוראים לו אייל נקוד!!!"
הן התרחצו בג'קוזי, והוצאתי את סופי ראשונה, בעוד אמה נשארה לשחות על הבטן. לא יכולתי לראות אותה, אז לימדתי אותה לענות לי ל"אמה השמיעי קול". היא היתה תרנגול מושלם.

בוקר טוב לפאטמה

סופי: "וויי וויי וייי, הגיע הבוקר!"

 (ואז היא איבזרה את הבובה ואת עצמה בכובעי צלחת תואמים.)

חולשה לנהגים

מהגן נסענו, אני וסבתא מורי, עם הבנות במונית לבית אריאלה, שם ראינו הצגת-שעת סיפור של "איתמר פוגש ארנב" של דוד גרוסמן, ע"י שחקן מוכשר בשם גבריאל. היה מוצלח לגמרי. אח"כ בילינו בספרייה של הילדים והבנות היו מאוד נרגשות ומרוצות מכל העניין. נראה לי שהספריה ריגשה אותן אפילו יותר מההצגה.
בדרך לבית אריאלה, במונית, סבתא מורי הסבירה שספריה זה מקום שבו גרים כל הספרים ביחד. אמה מיד התלהבה, ואמרה: "אז אני אקרא שני ספרים ואז אני אהיה מאושרת."

לסופי היה קשה לשבת עלי בנסיעה. זה התחיל ברטנות: "לא נח לי אמא!" והגיע לגבהים ויללות "תעזבי אותייייי!!!" כשהיא מקשיתה את הגב ונאבקת. רבנו כל הדרך. כשעצרנו ליד רחבת המוזיאון ושילמנו, סופי התיישבה פתאום יפה, פנתה אל הנהג, ואמרה: "אוי, נהג! אני לא אמרתי לך שאתה חבר שלי! לפעמים אני אוהבת נהגים, נכון?"

או בייבי בייבי

סופי מלטפת את הבטן של אמיר בסיבובים, ברוך, ואומרת: "יש לך תינוק בבטן!"

הדיסה המתוקה, פריסטייל.

אמה: "פעם היו ילדות חמודות שלא נשאר להן מה לאכול. תסתכלו איזה עצובות הן. תסתכלו. יום אחד היא הלכה וראתה מכשפה טובת לב, ואז נשאר להן דיסה מתוקה והיער היה גדול והם היו גבוהים. יותר גבוהים בהמשך. פעם אחת היא אמרה: בשל סיר קטן והוא בישל דיסה מתוקה. והרחוב היה כולו דיסה. הוא כאילו רצה להאכיל את כל העולם. נשאר רק בית קטן שבתוכו גרה הילדה שאמרה לו להפסיק לבשל. וטיפש אחד החליט ששם הוא נולד. התחיל להיות חורף קר. כולם לבשו מעילים, וזה סוף הסיפור."

סופי טופי

היום היה לעידודו יומולדת שלוש, וכל הילדים קיבלו שקיות הפתעה מוגזמות לחלוטין בתוך תיקי חתולים חמודים מפלסטיק. חזרנו הביתה ברגל כשכל אחת מהבנות אוכלת סוכריה על מקל, ואוחזת בתיק שלה צמוד צמוד וקרוב ללב. אפילו לא נעצרנו ליד חנות היד שניה אובססיה, שם כמעט כל יום הבנות עושות חנדלעך, מביעות דעתן על התצוגה בחלון, ומקבלות סוכריות טופי. בעלת החנות יצאה אלינו כדי לברר מה נסגר. הבנות מיד הראו לה את השלל שלהן, והיא שאלה את סופי: "אני יכולה לקבל סוכריה אחת?" סופי חשבה רגע, ואז אמרה: "אבל את תאכלי את כל הסוכריות, אז אי אפשר."

ברגע זה סופי מכינה אוכל במטבח שלהן, ומביאה לי לטעום בצלחת. "זה משהו שקוראים לו שושנים ברוקולה. זה יצא ממש טוב לי."

קדימה אוכל

סופי: "אמא, אני רעבה! אוף! תכיני לנו משהו לאכול. אוף!!! מה זה השטויות האלה, אמא?! נו כבר!"

ואמה, הבוקר, ללוקה שנבחה ונבחה: "שקט! את עושה לי חור בראש!!!"

ועוד סופי אחד. מספרת לי איזה ספר מהגן מהזיכרון: "הילדה החדשה הזאתי, יש לי הרבה שמות, היא אומרת. איזה שמות? שואלת הגננת. אבא שלי קורא לי קופיפה, וסבא שלי קורא לי מישמיש. ואמא שלי קוראת לי אפרוח. הם קוראים לה בשמות ריבה שלה!"

הביצה שהתחפשה

הבנות קיבלו שתי תחפושות מסבתא מורי כ-5 שבועות לפני פורים. על פי השימוש שנעשה בהן עד כה, סביר שאת החג הן לא יראו. גם לא את השבוע הבא. הן חורשות עליהן בלי הפסקה, מתחלפות, ומסכימות שיפנו אליהן רק כ"שלגיה" ו"סינדרלה". צילמתי אותן הבוקר, לפני שהעסק מתפורר משימוש יתר.

שש וחצי שבע שמונה

סופי קמה קצת חמה. מדדתי לה חום באוזן.
אני: "את חושבת שיש לך חום?"
סופי: "שבע שמונה."
אני: "באמת?!" (מסתכלת בתוצאה) "לא, שבע ארבע."
סופי: "את בטוחה בזה?"

אתמול, בארוחת הערב, העגבניה הכי קטנה מעגבניות השרי הפכה לתינוקת של סופי, והיא החליטה להניק אותה.
סופי:"בואי תאכלי מהציצי שלי!!!"
את אמה זה מאוד הצחיק, והיא עזרה לסופי להכניס את העגבניה מתחת לחולצה כדי לייצר חוויה יותר ריאליסטית. אני ואמיר נקרענו בעוויתות כדי לא לצחוק להן בפרצוף.
אמה: "זה טעים לה."
סופי:"זה טעים לך? תאכלי חמודה! נםנםנם."
אני: "מה היא אוכלת?"
סופי: "זה דני שוקולדי כזה."

התארגנות בוקר

לא תמיד פשוט להתארגן בבוקר. סופי נוטה להילחם על הגרדרובה שלה בחירוף נפש, ואמה תמיד עסוקה במשהו ולא מתפנה לחיזורי. היום לא היה שונה בהרבה.
אני: אמה, בואי אלי. אני אלביש אותך.
אמה: אין לי זמן, אני רואה טלביזיה.
עברתי לשניה. סיימתי להלביש אותה בגרביונים האפורים, החצאית הירוקה והחולצה הסגולה שסיכמנו עליהם, אבל אז הגיע הזמן ללבוש עוד שכבה.
אני: אנחנו חייבות לשים על זה סוודר, כי קר. אני הולכת להביא?
סופי: אוקיי.
אני: (חוזרת עם סוודר) הנה.
סופי: לא. זה לא מגניב אותי.

אמיר: אני אגיד מספר, ואת תגידי את המספר הבא. אחת.
אמה: שתיים.
אמיר: שלוש.
אמה: ארבע.
(וכו' וכו' עד 12.)

אמיר: אוקיי, עכשיו סופי, אני אגיד מספר, ואת תגידי את הבא אחריו. אחת.
סופי: למ"ד.

סופי מחדשת את עוזי חיטמן

"השירים המשחקים
זה קורה גם שם
אולי מלפני, אולי מצדדי,
אולי מאחורי הגן."

חורף

ירד גשם כשבאתי לקחת את הבנות מהגן, וביקשתי מאבאמירי שיאסוף אותנו עם האוטו. חיכינו לו בחדר המדרגות של הבניין של הגן. הבנות היו נרגשות מחדר המדרגות. סופי שרה בקולי קולות את שירה הידוע "חדר מדרגו-אות! חדר מדרגו-אות!" ואמה הביטה החוצה אל הרחוב הגשום, הסתובבה אלי ואמרה: "החוץ נפלא."

תיאוריה לתינוקות

נסענו באוטו מסבתא ריטה לסבתא מורי בגלל ענייני יומולדת שלי.
סופי: "זה מתומן."
אני ואמיר: "מה?!"
סופי: (מצביעה על תמרור עצור)"זה מתומן היד הזאת."
אמה: "שנוסעים ורואים מרחוק רחוק שצריך לעצור."

שבת מנוחה

שבת בבוקר. אמה התעוררה מוקדם מדי, בשש וחצי. לקחתי אותה אלי למיטה לנסות להרדים אותה עוד קצת. הסברתי לה ששבת, לא הולכים לגן ושכדאי לנוח עוד קצת. (או בקיצור: "ששששש!") היא הקשיבה ואמרה אוקיי. היה שקט לרגע, ואז, משום מקום, היא פתחה גרון בשירה אדירה שנשמעה לדעתי עד המזרקה של ביאליק: "חורף! הגשם מטפטף על העורף!! וחורף!!! וקקקקקקררררר!!!!!!"

אחר כך סופי התעוררה בבכי של אמאאמאמאמא. באתי אליה ואמרתי:"סופי, בוקר טוב! את יודעת שיום שבת היום? והיום לא הולכים לגן."
סופי השתתקה ואז חיוך ענקי התפוצץ לה על כל הפרצוף: "לא הולכים לגן????? ישששששש!!!! נשארים בבית ואוכלים פוקלס עם חלב על הכסאות הירוקים???? כן?????"

רעב

סופי היתה עצבנית ומורעבת ואני עוד טיגנתי שניצלים לארוחת יום שישי חגיגית עם סבא ראובן. סבא צלצל לרינתי כדי להסיח את דעת הבנות, והן דיברו איתה בטלפון. זה לא ממש עזר. הדבר הראשון שסופי אמרה לרינתי היה: "אני סקרנית לאכול כבר. אני רעבה מאוד."

פלגיאט

ראינו שירים לילדים בטלביזיה, ופתאום היה קליפ של להקת "טררם", שמחקה את מיומנה כבר שנים. הבנות מיד התרגשו נורא, וסופי רצה אל אמיר, שהיה עוד במיטה, ואמרה: "אבא, תראה! זה כמו יומנה!!!!"

שישו ושמחו

דנה, הגננת המקסימה מהגן, סיפרה לי שיש לה הרבה שיחות עם אמה, ושאתמול אמה סיפרה לה כל מני דברים, בעיקר על פלאונדר, הדג של אריאל, בת הים הקטנה. אחרי שאמה סיימה את אחד מקטעי המונולוג, דנה דאגה לחזור אחרי מה שהיא אמרה, לוודא שהיא קלטה הכל.
אמה: "יש שני דברים נכונים במה שאמרת."

וקודם באמבטיה -
אני: "אמה, את מוכנה לצאת?"
אמה: "בשמחה וששון."

ויאמר כי טוב

סופי יותר רגישה מאמה למים חמים, ומצטווחת כשהיא נכנסת למים שהטמפרטורה שלהם גבוהה מהמצופה. לכן, כבר הרבה זמן, כל ערב כשמגיע הרגע להכנס לאמבטיה, אמה נכנסת ראשונה. כשהיא בפנים, יושבת מבסוטה, יתרחש הדיאלוג הבא:
סופי: "זה בסדר? זה כבר לא חם?"
אמה: "לא. זה כבר לא חם."
סופי: "אמה אומרת שזה בסדר!"

ארנבית

דיברנו על רינתי בבוקר, אני ואמה, ועל החיות שיש לה. סיפרתי שבנוסף לג'וני הכלב יש עכשיו עוד גור כלבים בשם פו. ויש גם את החתולות. ואת הארנבת.
אמה:"ואז לני הביאה את הארנבת מהחצר. היא היתה בחצר. ואני פחדתי ללטף אותה. היה לי לא נעים ללטף אותה. ואני ישבתי עליך. ואז לני לקחה את הארנבת והיא לא ברחה."
אני: "איך קראים לה? נבנבת?"
אמה: "קראים לה ששי."
אני: "נכון!!!"
אמה: "אני זכרתי. והיא לא מדברת. היא מדברת. בשפת הארנבות. אבל אנחנו לא מבינים אותה. היא לא מדברת בשפת בני האדם. רק בשפת הארנבות."

ודיווחים מהגן:
אמה ניגשה לתניה וביקשה להסתכל עליה. תניה הסכימה, ואמרה שהיא פשוט הביטה לה עמוק לתוך העיניים במשך זמן ארוך. ציינה שהיה מביך.
דורית סיפרה שסופי הסבירה לה שלאמה היתה תינוקת בבטן וקראו לה סופי.
מעולה. בסוף אמה מקבלת את כל הקרדיט.