שמחה רבה

סופי: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ובצל."

אמיר איחר לחזור הביתה והשכבתי אותן. סיפרתי על סינדרלה והקוסם מארץ עוץ, נתתי נשיקות וחיבוקים ויצאתי. היה שקט. התפניתי לבישולים על קצות האצבעות. אחרי רבע שעה בערך, כשאני בטוחה שהן כבר ישנות ומרגישה כמו עקרת בית מרשימה אה-לה-מד-מן, אמיר נכנס והרעיש עם הדלת. הזדעזעתי כולי כשמייד שמעתי דיבורים וצחוקים. אמיר נעלם בכיוון הרעש, אבל פתאום שמתי לב שהצלילים מגיעים ממקום אחר, לא מחדר השינה. הלכתי אחריהם, ומצאתי את השלושה בחדר השינה שלנו, על המיטה. הבנות הסבירו לאמיר שלאמה היה רעיון ללכת למיטה של אבא ואמא, שאבא ואמא לא תמיד נמצאים בה, וסופי הסכימה, ויחד הן יצאו מהמיטות ועברו לחדר השינה, שם הן שיחקו יחד בשמחה עד שהפרענו להן.
ועל זה נאמר: וזוהי רק ההתחלה-לה-לה.