גיבורות

השכבתי את הבנות. הזכרתי להן שאחרי שני הסיפורים אני יוצאת והן הולכות לישון לבד. הן בחרו את עליסה בארץ הפלאות, גרסת הפופ-אפ, ואז את סעודה אצל המלכה.
אני: "כתבה את זה אישה בשם רותו מודן."
אמה: "מעדן זה נורא טעים!"
אני: "לא מעדן, מודן."
אמה: "אה."

כשיצאתי לאמה התחשק שאני אשאר עוד, אבל שכנעתי אותה שהיא תקרא סיפור לסופי והן ילכו לישון כמו גדולות. וידאתי שזה מקובל על סופי, ויצאתי.
וכך היה. אמה סיפרה, וסופי השתוללה מצחוק. אחרי כמה דקות, שמעתי את סופי מתחילה לבכות ולקרוא לי. רגע לפני שהסתערתי על החדר, שמעתי את הדיאלוג הבא:
סופי: "אני רוצה את אמא!"
אמה: "אבל אנחנו נרדמות לבד! אנחנו גיבורות!"

לתדהמתי הבכי נרגע. אמה קראה סיפור נוסף (על חנה-בננה של אורה אייל, מהזיכרון,) ופיניטו לה קומדיה.
מי אמר שאין יתרונות בתאומים?