ארוחת ראש השנה

היה ערב מאוד מושקע ומקסים אצל סבתא מורי. אני הכנתי לחמניות עם לבבות עשויים מתפוחי עץ אפויים עם דבש שיצאו מאוד יפה.

הבנות קיבלו ספר פופ-אפ של פיטר פן, כנראה היחיד בסדרה שעוד אין לנו. התרגשות היסטרית. אחרי המרק הבנות, שלבשו, כרגיל, שמלות של נסיכות, פרשו לשחק ביחד והעלו הצגה על פיטר פן. בדיוק כשהוגשה המנה השניה, אמה קראה: "אמא! א-מא!"
אני: "מה?"
אמה: "אני זקוקה לעזרתך!"
הנימוס המעודן מיד הקפיץ אותי על הרגליים.
אני: "מה את צריכה?"
אמה: "חסרים לי משתתפים בהצגה. אני צריכה שתבואי ותשחקי את תפקיד פיטר."
אני: "עוד מעט תבואו ותעשו הצגה מול כולם, ויהיו לכם מספיק שחקנים."
אמה: "אני מרגישה שאני עדיין מתביישת מהם. אני לא רוצה לעשות להם הצגה."
אני: "טוב, אז אני אוכל ואז אני אבוא לעזור לך."
אמה: "טוב, בסדר."


חזרתי למקום. דוידי צעק: "נו, אז אתן תעשו לנו הצגה היום?"
אמה: "כן. את ההצגה על פיטר פן." עוד לפני הקינוח כל אחת שרה שני שירים ודפקה השתחוויה לקול מחיאות הכפיים.

שולחן החג שכלל שלושה בני תשעים פלוס. שירלי (91), פיסקה (94) ושרה (96)