סיוטים

לאמה היו כמה סיוטים לאחרונה, והיא סירבה לספר על מה. הערב, כשהיא כבר היתה ממש מוטרדת מהנושא, היא סיפרה לי שהופיעו בהם שני רעים, אחד עם שיער שחור ואחד ג'ינג'י, וניסו לחטוף לה דברים: את הספר, את השמיכה ובסוף גם אותה. צחקנו עליהם נורא, על הרעים האלה, ובסוף היא אפילו אמרה שבפעם הבאה שהם יבואו היא תגיד להם ללכת ללוקה, שהיא תחלום עליהם.
הזכרתי לה שיש גם חלומות מגניבים, וסיפרתי לה שפעם חלמתי שאני רוכבת על הכלב שפריץ במדבר, ואז הוא מתחיל לעוף ואנחנו עפים בשמיים וזה היה נורא כיפי. אז היא נזכרה בחלום מגניב משלה: "פעם חלמתי שאני ישנה, ואז אני מתעוררת, ורואה את היום שעבר! ואז התעוררתי עוד פעם וראיתי את היום שעוד לא היה! זה היה מגניב..."

תפילילה

בזכות הסטרפטוקוקוס העצבני שהשתלט לי על הגרון והשבית אותי טוטאלית, הבנות זוכות ללא מעט ביקורים מבני משפחה אהובים. היום ניתאי אסף אותן מהגן, חני ויוני הפציעו בביקור עם מליון מתנות וסבתא מורי וברייני באו לעת ערב. כשהן אכלו, וברייני התכוננה ללכת, סופי אמרה, עם הפרצוף הכי אוליבר טוויסטי שלה: "אבל את תשארי גם למקלחת נכון? ואת תשארי גם לקרוא לנו סיפור????" סבתא לא עמדה בתחינה ומיד ביקשה מניתאי שיוציא את מורי.

אמה בחרה שהערב יקרא הספר 'תפילילה', ספר שהן מאוד אהבו כשהיו קטנות ולא שמעו המון זמן. אחרי שסבתא סיימה לקרוא אמה ביקשה לקרוא לי את הגירסה שלה. בסיפור המקורי אומרים לילה טוב לכל העולם, לשמש, לירח, לכל הילדים והאנשים, 'לילה טוב לחיות הבר, לילה טוב לחיות בכפר', כאלה. אצל אמה זה היה קצת שונה. לדוגמה:
"לילה טוב לווילונות, הסגורים, המקומטים, הבלויים, הבודדים."
והיא קינחה ב: "לילה טוב, הזמן לישון, מחר נתעורר לאור ראשון!"

אל תשליכיני

היינו אמורים ללכת יחד לבריכה, אבל אני התעוררתי חולה וסופי הודיעה שהן הולכות לבד עם אבא. אמרתי לאמה, כשעזרתי לה לחבוש כובע, שעצוב לי שאני לא יכולה לבוא איתם.
אמה: "למרות שאת לא תהיי אני לא אתגעגע אליך כי יש לי את אבא, וגם אותו אני אוהבת, והוא יזכיר לי אותך, את מבינה אותי?"
ואז היא הלכה.

על טעם וריח

סופי סאן ואמה הלכו לגן, ואמה חזרה עם חום. כיף חיים. הסתדרנו על הספה, והדלקתי לבקשתן את ערוץ הבישול.
כשאיזה טארט יצא מהביל מהתנור היא אמרה: "מריחים את זה דרך הטלביזיה", וכששף אחד הודיע שהוא מכין סופלה שוקולד והתחיל למרוח כלי בחמאה, היא אמרה: "ועכשיו הוא יצפה את הכלי בסוכר." וזה מה שהוא עשה. מרשים.

אה, ובדרך הביתה, כשאמה עוד היתה חמה ועצרתי רגע לדבר עם חן, סופי נזפה בי: "אמא, את לא יכולה לעצור ולדבר עם אנשים, את לא מבינה שאמה חולה? עולה לה החום ככה!"
אמה: "זה נכון, באמת עולה לי החום!"
סופי: "את מאוד לא בסדר."

מוזיאון

הלכנו, אני והבננות, למוזיאון הבוקר. ראינו תערוכות מגניבות באגף החדש, בעיקר נהננו מהתערוכה ההודית המודרנית, ואז ראינו הצגה מקסימה ונהדרת בשם 'מזוודות ומציאות' על נולה שעובדת  בתחנת הרכבת וממתינה שיקרה לה משהו מסעיר. היה באמת כיף, והבנות התרשמו מאוד. כשישבנו בקפיטריה ואכלנו ענבים, ראינו את עבודת הוידאו הענקית של מיכל רובנר על הקיר.
אני: "תראו! אפילו פה יש עבודת אמנות!"
אמה: "זאת הקרנה."

שאלתי אותן מה הן היו מקרינות על הקיר הזה.
אמה: נסיך ונסיכה רוקדים.
סופי: ילדים משחקים עם אמא ואבא שלהם.

כשחזרנו הביתה גילינו שני תופים ענקיים שאמיר הכניס הביתה. הבנות מיד הסתערו עליהם ואמה קראה: "רעש שיהיה פה!"

שירים קטנים

היום היה יום של מחזמר. שעות הן שיחקו ברפליקות מושרות בשיא הכוונה, ולרוב מחורזות לא רע בכלל.
אמה: "אני הנסיכה שתתחתן עם הנסיך, ואני לא מתחתנת, רק אם יש פה כוס של מיץ.
אם יש כוס אז עושים, אז עושים לחיים כאן, אז אני עם הנסיך מתחתנת פה ושם."
סופי: "יש לי אוזניים שתיים, אחד פה, ושערות הרבה הרבה."
אמה: "במדינת הגמדים רעש מהומה, הם עושים מלחמה, איזה גמדים, חוצפה!"

 

 

נזיפה

ישבנו ליד שולחן האוכל, אני והבנות, ואני התעסקתי עם הטלפון בזמן שהן פטפטו ואכלו. פתאום קלטתי זנב של שיחה -
סופי: "מה אמרת?"
אמה: "לא אליך אני מדברת, לגברת הצעירה הזאתי שיושבת פה על הכיסא ומחפשת דברים בטלפון."

וזה מאתמול, בעוד ביקור מרגש בsama sama של אמיר

סיפור קצר

נסענו היום אחר הצהריים עם סבא ראובן ודליה לבקר את סבתא מרים שלי בברקאי. מחוץ לבית הבריאות נמצאים כל הגנים ובתי הילדים, ואינספור משחקים ומתקנים. אידיליה. העברנו שם שעתיים נעימות ביותר ואחר כך הלכנו לאכול במסעדה.
בדרך חזרה אמה קראה מתוך ספר סיפור מומצא.
"בחודש מאי התחילו להיות משמעויות חדשות. ואז פתאום דפיקה בדלת. התחילו לבוא עוד יותר אורחים, ועוד יותר אורחים ולמלא את החדר. והם אמרו שהם איחרו לכנסיה. עד שפתאום חבטה גדולה היתה בדירה. ילד אחד נכנס. הוא חטף שמונה דברים מארון הזכוכית היפה. הם התחילו לכעוס, והם התחילו לשיר על מה שהוא עשה, ושהם כועסים נורא. והם רקדו, והם אמרו לו: בפעם הבאה שאתה עושה את זה אתה צריך להגיד. וזה סוף הסיפור."

מי תהום

אמה: "אמא, אני אספר לך משהו שאת כבר יודעת אבל את תקשיבי ואז תגידי אה, באמת? אפילו שזה נכון ואת כבר יודעת את זה, טוב?"
אני: "טוב."
אמה: "פעם, לפני שהמציאו את המים את יודעת מה היה? היתה באר."
אני: "אה, באמת?"
אמה: "זה נכון מה שאני אמרתי?"

והיא הצחיקה אותי עוד קצת כשהיא ישבה על כיסא והסבירה: "זה לא כיסא רגיל, זה כסא הסתכלות. אפשר לראות ממנו את כל העולם."

אבא נגילה

אמה: "את יודעת שבגלל שאני מתגעגעת לאבא אז אני אשיר לו: אבא נגילה, אבא נגילה, אבא נגילה ונשמחה?"
סופי: "ואני אשיר לו: אבא חיבוקי, אבא חיבוקי, אבא סיפורי ואני שמחה!"

תיאולוגיה

סופי: "לכלבים מותר לאכול עוף, אבל אסור להם ירקות. פשוט עשו אותם ככה."
אני: "מי עשה אותם?"
סופי: "אה... האנשים נראה לי."
אני: "ומי עשה את האנשים?"
סופי: "הסבים."

בישולה

אמה: "תראי, אמא, את דגרת על ענב!"
אני: "אוי! מה יצא לי?"
אמה: (בוחנת את הממצאים) "מרק. לא, בעצם פירה ענבים."

הבנות מתות על תוכניות בישול ומעדיפות את זה על כל תוכן טלביזיוני אחר (חוץ מרגע עם דודלי ופיסטוק בשבת בבוקר.)
סבתא ריטה ניסתה להבין את האטרקציה: "מה את אוהבת שם, סופינקה?"
סופי: "אני אוהבת שהם אומרים דברים מצחיקים, כמו האישה הזאת שבמקום פרמז'ן אמרה פרמזן!!!"

ואחה"צ הן פתחו מסבאה בחצר של סבתא מורי

סופי: "אבא, אתה לא מאמין, טליה עשתה קאפקייק בלי סוכריות ואפילו בלי פרוסטינג!"

חופשיה ומשוחררת

אמה: "התרגשתי כל כך והיו לי דפיקות לב חזקות, כמו של גורילה!"
אני: "גורילה?!"
אמה: "כן!!!"
מדגימה: דופקת על החזה באגרופים ושואגת כמו טראזן.

קראנו את נוריקו סאן הילדה מיפן, הפייבוריט החדש בבית שבתוך העמוד הראשון שלו יש עוד פתק שסבתא מורי כתבה לגננת שלי, שתאפשר לי לקרוא במהלך שנת הצהריים של הגן. בסוף אוה הילדה הבהירה משבדיה טסה הביתה והיא מנופפת בממחטה.
אני: "יש לה ממחטה כי אולי היא בכתה קצת ורצתה לנגב את הדמעות. לפעמים זה עצוב כשנפרדים."
אמה: "אווו."
אני: "אבל זה גם שמח, את יודעת למה?"
אמה: "כי אז חופשיים!"

LSD

גלי היתה אצלנו בביקור. אחרי שהן סיימו לערוך מסיבת תה עם כלי חרסינה וגם לשחק בברביות, יצאנו לחצר והשלוש קפצו על הטמפולינה.
גלי: "תראי איך אני קופצת גבוה!"
אני: "ממש עד השמיים!"
סופי: "גלי בשמים עם יהלומים!"
אמה: "Gali in the sky with diamonds!!! Emma in the sky with diamonds!!!"

אפל

אמה (בפינתנו 'רגע של עברית'): "אמא, השמלה שלך ממש ארוכה! כמו גלימה! כמו אדרת. זאת מילה מאוד מפוארת."

חזרנו מסבתא ריטה עם שלל: מרק העוף היחיד והמיוחד שלה, שקילוגרמים של ירק כרוכים בהכנתו.
כשהן אכלו אמרתי שצריך להגיד תודה לסבתא, והן התחילו לצעוק: "תודהההה לךךךך סבתאאאא!"
אמה: "את חושבת שהיא שמעה את זה בחולון?"
אני: "לא נראה לי. בואו נתקשר אליה. אוי, היא לא עונה."
סופי: "אז אפשר להגיד לה דרך הפייסבוק."
אני: "אין לה פייסבוק."
סופי: "אז צריך להגיד לאנשים שמכינים את המכשירים האלה שיביאו גם לריטה."
אני: "איזה מכשירים?!"
סופי: "את המכשירים עם התפוח!"

TLV

הבנות הדביקו מדבקות אחרונות בחוברות האהובות שקיבלו ליומולדת. מדובר בבגדים תקופתיים, מתרבויות שונות, שצריך להתאים לדמויות. נשארו רק שתי דמויות נטולות מוצא וכמה בגדים שניתן לצבוע לבד. סופי לקחה חצאית ואמרה: "אני שמה לבן את החצאית כי זה בתל אביב, אז זה בסדר."
הללויה.

אדיפוס שמדיפוס

אנחנו לא רואים את אמיר כמעט כי הוא עובד על פרוייקט ענק שיפתח עוד שבוע במוזיאון הארץ. בינתיים הגעגועים נבנים.
אתמול הבנות הכינו כדורי שוקולד אצל סבתא מורי והכינו כדורים גדולים במיוחד לאבא. כשחזרנו אמה הכתיבה לי ברכה שישבה על הקופסה בתוך המקרר, כדי שימצא אותה ב-4 בבוקר, כשהוא חוזר.

"לאבא היקר,
אתה חמוד ויפה וחכם, אתה יודע לספר בדיחות חכמות. שתהיה לך שנה טריה, פירות וקיץ טוב.
הכנתי לך כדורי שוקולד - אחד גדול בשבילך כי אני אוהבת אותך וזה הגודל שלך, וזה כדור של אהבה.
ואני מאחלת לך שנה טובה ואתה מוכרח להשאר אבא שלי לתמיד.
מאמה לאמיר"

full house

סופי ראתה זבוב שמן יושב ולא זז, באמבטיה. היא מאוד ביקשה שאני אסלק אותו.
אני: "תיכף, אני חופפת לאמה, ואז."
סופי: "לא תיכף, עכשיו! אין לנו מקום לעוד חיות בבית שלנו, כבר יש לנו את לוקה! וזבובים אוהבים את כל הסוגים של האוכל, אז הוא יאכל לנו את כל האוכל!"
הנסתי את הזבוב האומלל, לא היה לו צ'אנס.

הבוקר הבנות נפרדו בצער מבר המים של נביעות כי החלטנו שזה יקר ולא משתלם. אמה, למרות העצב, החליטה למצוא את הטוב ואמרה: "אבל עכשיו יתפנה לנו הרבה מרחב במטבח!"

סכסוך

היינו היום אחרי הגן עם חן, אלה והלל בבית אריאלה, בשעת סיפור נחמדה, ואז בספריה. להלל היה קצת קשה, הוא התרגז הרבה ולא התחשק לו כלום. כשחזרנו, מעל פסטה עם רוטב עגבניות, שאלתי אותן איך היה. שתיהן היו תמימות דעים ששעת הסיפור היתה מוצלחת ושהלל היה במצב רוח רע. אמה סיכמה את זה יפה, ואמרה: "הוא כל הזמן רב עם עצמו."

מפגש

סופי: "אני אוהבת חצוצרה, כי זה צהוב ואני אוהבת צהוב."
אמה: "יש כלי נגינה בצבע ורוד?"
אני: "לא ממש. אולי יש גיטרות ורודות. או פסנתר, אבל בדרך כל כלי נגינה הם שחורים, או חומים, או כסף או זהב."
אמה: "ראיתי פעם בחנות של פסנתרים פסנתר לבן אחד עם פרחים. פסנתר זה נורא יקר. אבל זה יפה. זה כמו רהיט בבית."

אמה המשיכה עם הקו הזה, של שיחות עם גברת מבוגרת, כשפגשנו ברחוב את סיון השכנה מלמעלה ודיברנו על ההפגנה.
אמה: "היה שם שוטר אחד שרץ נורא מהר בין האנשים, וזה... זאת היתה תקופה גדולה."

אחר כך הן הצחיקו אותי קולינרית.
אמה: "את יודעת על מה חשבתי? על עוגת טופי."
אני: "מה זה עוגת טופי?"
אמה: "עושים עוגה, מכניסים לתוכה טופי ואז שמים קרם."
אני: "באמת? נראה לך שזה יעבוד?"
סופי: "זה כמו שאמר במאסטר שף איל שני: זה מפגש בצלחת."

אה, ואחרי הגן היינו בים. היה כיף.

צדק חברתי

המחאה חזרה, והפעם ההפגנה (צעדה בעצם) התחילה בשעה שמונה, אז הבנות יכלו להצטרף אלינו. פגשנו כמה ילדים נוספים מהגן, (קימה, אוריה ואורי) וגם את בת-אל, ניתאי וטליה, וצעדנו. הבנות היו על הכתפיים חלק מהזמן, אבל גם הלכו לא מעט, וסירבו בכל תוקף להפסיק ולחזור, למרות שאני ממש חשבתי שזה מוגזם ללכת עד המוזיאון בעשר וחצי בלילה. הן ניצחו, כמובן, ושרו בגאווה ססמאות על צדק חברתי, צאו אל המרפסת ומ-ה-פ-כ-ה! בבוקר הן סיכמו:
סופי: "השוטרים אתמול היו הרבה יותר רגועים, והם אפילו היו ממש נחמדים."
אמה: "ואפילו הבגדים שלהם היו בצבע אחר, והם שמרו על המכוניות שלא יסעו איפה שאנחנו הולכים."
אמת לאמיתה.