אליעזר בן יהודה

סופי עסוקה בהחייאת השפה העברית.
 אצל אופירה, ליד שולחן האוכל, סופי קיבלה כוס פלסטיק שיש לה קש בילט אין בתוך הפלסטיק. היא בחנה היטב את ההמצאה המעניינת, ופסקה: "אתם רואים את זה? לחור הזה קוראים שיתה. כי שותים ממנו."
אמה: "אני לא ידעתי את המילה הזאת."
סופי: "אבל אמה, זאת שיתה חדשה!"

אחר כך היא לקחה פסטות בצורת צינור ומרטה להן את הצורה, פוררה אותן טוב טוב ולא השאירה אף אחת שלמה.
אני: "מה את עושה?!"
סופי: "אני קווצת את הפסטה! את רואה? זה קווץ." (kavootz)
אני: "איך קווצים, סופי?"
סופי: "בחום ואהבה."

ואמה, כשפתחתי את הברז, והמים היו קרים מדי לטעמה, אמרה לי שיש חורף בברז.

לאמיר, המרדים הרשמי של הבית, יש רוטינת הרדמה מדהימה. הוא שר לבנות שיר בעל פזמון קבוע ובית שהוא פריסטייל המשלב בתוכו את כל מה שהן עשו באותו יום, וכשהוא מסיים הוא אומר לילה טוב, ויוצא מהחדר. וזהו. מדהים. כשאני משכיבה הן עושות לי קונצים, מנסות לצאת מהמיטות ופורצות בבכי תמרורים אם אני מעיזה לצאת לרגע. זה בד"כ לוקח שעה במינימום. הערב אבא במיומנה ושאלתי את אמה איך אבא מרדים אותה. המבט שלה הזדגג רגע בערגה, ואז היא אמרה: "אני אוהבת לחיות איתו."
אני: "כן?"
אמה: "באושר ועושר עד עצם היום הזה."