על כלבים ועל משה

הבנות הלכו היום עם סבתא לגינת שינקין ואני פגשתי אותן שם. הן הראו לי איך הן גולשות ברכבת, ועוד פטנט תאומי חביב:

אחר כך חזרנו הביתה דרך טשרניחובסקי, שם עברנו בחנות ההיא שבה בעבר כלבלב קטן הבהיל את סופי. רצינו לעשות תיקון אז נכנסנו ובעלת החנות נתנה לבנות ממתקי כלבים לתת לכלב, שבכלל היה כלבה בשם פיצי. סיפרתי לה שגם לנו יש כלבה. לוקה. היא שאלה אם הן אוהבות אותה, ואמה ענתה: "כן, לפעמים היא לא מציקה לנו."

כשחזרנו הכל עמד בסימן משה בתיבה. סופי הביאה בובה גדולה, קראה לה משה, גרבה לה גרביים שמה לה תחתונים מהארון שלה, ואפילו הלבישה אותה במנשא והסתובבה איתה בבית, שרה את "דומם שטה תיבה קטנה על היאור הזך". פתאום משה חלה. היא הביאה אותו לרופאה אמה, שבדקה, אמרה שיש לו חום, וצריך לשים לו גם פלסטר על המצח כי הוא נפל, אבל לצערה אין לה את התרופה שהוא צריך. יש לה רק תרופה למבוגרים היום. וסופי אמרה: "לא נורא. אני אטפל בו. הוא ישכב בסלון ויראה טלביזיה." בדיוק כמו במצרים העתיקה.