סופר דופר

סופי:״אמה, רוצה שאני  אקח לך את התיק?״
אמה: ״כן.״
אני: ״זה לא כבד לך?״
סופי: ״לא. אני כמו סופרמן.״
אמה: ״מן זה איש. את סופרוומן.״
סופי: ״אני סופרגירל. אמא, את סופרוומן.״
אמה: ״בשבילי את סופרמאת׳ר. בשביל עצמך את סופרוומן.״

התקופה החולה

סופקי מעלה חום כבר כמה ימים, מגיעה לארבעים (!), ואז כשמורידים לה היא חוזרת להיות הפטפטנית הרוקדת והמזמרת הרגילה. היא פה בבית כבר שלושה ימים, כשאתמול אמה הצטרפה אליה כי זה לא פייר, וכאבה לה הכתף.
בערב הראשון, אחרי שלא התראו יום שלם, הן בילו שעה וחצי בדיבורים והשלמות פערים במיטה. סופי בדקה את היד של אמה, והודיעה שכנראה שתצטרך ללכת לאיכילוב. הן עברו על כל הפרטים (״את צריכה ללכת לבניין של ׳דנה׳, ושם אם תהיה האחות סופי, אז תגידי לה שאת אחות של זאת שהיא עשתה לה את הגבס האדום, טוב? ויכול להיות שאבא יקח אותך בידיים עד האוטו, שתדעי.״) בשלב מסויים, ברבע לעשר בלילה, שמעתי את אמה: ״איזה כיף שאנחנו יכולות לשבת במיטה ולדבר בלילה!״ וסופי: ״נכון. איזה מזל שיש לנו אחת את השניה.״

בת-אל ביקרה אותנו בבוקר אחד, וסופי הראתה לה את הציורים במחברת המשותפת. זה הלך ככה: ״את זה סבא צייר, את זה אמה ואמא ציירו... ואת זה אני ציירתי. זה מהתקופה הכחולה שלי.״

מסיבת גן

מסיבת חג המולד של האחיות שור התנהלה בצורה די מדהימה אמש. הגיעו כל האורחים המכובדים (כולל חני בסקייפ), היה עץ מקושט, המון נורות צבעוניות, מוזיקה והמון אוכל מעולה, בדיוק כפי שנכתב בתפריטים האישיים שהונחו על הצלחות של כולם. (כרובית, פסטה פסטו, לחמניות של אבא, טחינה, סלט, תה, עוגת סברינה של ברייני, עוגיות חג המולד של טליה וסלט פירות של סבתא מורי.) סופי הכינה לכולם מתנות מאוריגמי, ותפקדה היטב על אף שהיתה חולה, ולפני המסיבה עוד סבלה מחום גבוה-גבוה.

לחיים ורודות (מהחום שירד) ושמחה בלב

היום סופי נשארה בבית. כל עוד הנורופן פעל את פעולתו היא היתה בשיא האנרגיה ופיטפטה בלי הפסקות. היא גם אמרה: ״היום אני אוכל לעשות דברים לבד. סוף סוף יש לי נחת.״ אני צופה שההתגעגעות הקשה לאמה תתחיל בעוד שעה בערך.

החיים בציור

יש פה הרבה ציורים עכשיו.
הציור של סופי, שיועד להזמנה למסיבת חג המולד, בו מצויירת אמה:

הציור שציירתי כשאמה אכלה מרק מולי, והיא ביקשה שאני אצייר לה על הראש גמד שהיא יצרה מפלסטלינה. ״זה הגמד שיכול לעשות הכל במקומי. נגיד לחלום חלומות רעים במקומי.״ כשהיא ראתה שלא יוצא לי דומה במיוחד, היא אמרה: ״זה לא חייב להיות דומה. אני רק השראה.״

ואחרון, ציור שציירתי, אישה בכחול, ואז סופי באה ועשתה את כל היתר, ובסוף גם כתבה בכותרת מי אחראי לו.

לסיום, דיברתי עם סופי על מיכל, הגננת המשלימה שלה, שלא הגיעה כבר כמה זמן.
אני: ״אולי היא חולה.״
סופי: ״לא, היא לא חולה! אני ראיתי אותה בגן ורד ביום שני. היא לא רק אצלנו. היא מתפוררת בין כל הגנים.״

חורף

אנחנו חזק בשירי קריסמס לאחרונה, ובשבוע הבא הבנות גם יערכו מסיבת חג המולד קטנה, שאליה סופי הזמינה אתמול משתתפים. היא ביקשה שאגיד לה מספרי טלפון, רשמה אותם, חייגה בעצמה וניהלה שיחות רשמיות בזו אחר זו. כל זה לגמרי לבד, עם אמה לצדה, בזמן שאני רחצתי את מקס.
סופי: ״ברייני? זאת סופי מדברת. בסדר. אני אוצה להזמין אותך למסיבת חג המולד ביום שלישי הבא בשבע. את יכולה? כי אם את יכולה אז אני ארשום אותך ברשימה. יופי. טוב. להתראות.״
אמה: ״מה היא אמרה? היא יכולה?״
סופי: ״כן. היא תשמח לבוא.״
(אמה רושמת ׳ברייני׳)
סופי: ״דוידי? זאת סופי מדברת...״ (וכו׳ וכו׳)

שמתי ביצוע שהן לא מכירות ל״בייבי איטס קולד אאוטסייד״, משהו ישן ואיטי מאוד. סופי זקפה את אוזניה, ואמרה: ״מה זה, הם ישנים?!״

ובסערה הגדולה שחלפה פה בסוף השבוע, אחת הגדולות בעשורים האחרונים, היה לנו חמים ונעים, עם חמין ולחם שאמיר אפה, ותה, ועוגיות, ושוקו, ומגפיים, צעיפים, כפפות ומטריות. שיחה מהדרך לגן:
סופי: ״ידעתי שירד גשם!!!״ (פותחת מטריה)
אמה: ״תודה! תודה לך סופי שהזנקת אותי לקחת מטריה! ממש תודה!״
סופי: ״וואי, מטריה זה ממש מגנט לרוח.״

מחמאה

הבנות היו אתמול במומנטיטו בבית ליסין. אני עוד חולה אז אמיר בא ולקח אותן והושיב אותן בשורה הראשונה. הוא הלך לעשות סאונד והן נשארו לבד. במהלך ההופעה השחקנים באו אליהן עם המיקרופונים והמצלמות לקבל דגימות, והן נורא נורא נהנו, ושמו לב לכל השינויים הקטנים שנעשו. לסיכו, אמה אמרה לאבא: ״התרתקתי כל כך מההצגה ששכחתי שאתה קיים!״

חצילדת הנה בא

אמה חזרה היום מהגן עם עובדה חדשותית מרעישה: ״את יודעת מה השם האמיתי של פיטר פן??? הראל סקעת! עופרי אמרה לי!״

אני חולה, וסבתא ריטה הוציאה את הבנות מהמועדונית-קייטנה של חנוכה (בנושא מגלי ארצות - שם הן למדו היום על מרקו פולו וקולומבוס ועל שושנת הרוחות). הן באו הביתה, אכלו סופגניה ושוחחו על כך שבעוד שבוע מקסילולו יהיה בן חצי שנה. (היום הוא התהפך לכבוד זה לראשונה מהבטן לגב, אגב.) סבתא אמרה שצריך לחגוג חצי יום הולדת, ואמה הציעה חצי עוגה, בצורת ירח, שכשיחתכו אותה לחצי צלחות, יתקבלו רבעים, וסופי הציעה שיבואו חצי אורחים, יודלקו חצי נרות ויושרו חצי שירים.

וסופי ממשיכה לצייר בכשרון רב. לפחות אמא חולה לא זזה הרבה, ואפשר לצייר אותה שוב ושוב.

על הנפלאות

חג החנוכה עמנו, לסופי גם התחילה להתנדנד שן ראשונה (קדמית שמאלית, כמו של אמה), ולאמה כבר מתנדנדת עוד אחת. פיית השיניים צריכה להצטייד בלא מעט מתנות בקרוב.
החג כלל שתי מסיבות חנוכה מופלאות, כשבמסגרת זו של גן הדס אירחנו ילדים בבית ויצרנו חנוכיה לגן. באו אלינו חמישה ילדים וסופי, ויחד עם עוד אמא (של עדו), הילדים צבעו את חנוכיית העץ המהממת שאמיר הכין במיומנה, ואני ציירתי עליה עם טוש כל מיני דברים שקשורים לחלל. השמש היה חללית, שעל פי אמה, כל פעם מבקרת משהו אחר, כשהיא מדליקה אותו. בין הדברים היו: אסטרונאוט, חייזר, ירח, שמש, כדור הארץ, שבתאי, מאדים ועוד. זה יצא מקסים וכולם התפעלו נורא.

B4

After

בערב לפני שבאו הילדים, הוחלט לנקות את הבית. למרות שמזג האויר לא היה לגמרי קייצי, עשינו אה-לה-בילבי בת גרב, מילאתי דלי של מים חמים עם סבון, הבנות גרבו גרביים גדולים של אמיר, ועשו ספונג׳ה רצינית בכל החדרים. בסוף, כשהן נכנסו לאמבטיה חמימה, עברתי אחריהן עם מגב וסמרטוט, אבל באמת שהן עשו את רוב העבודה.

יש סופי בדלי

מסדרים

בנסיון נואש לסדר את החדר שלהן, שמאיים להקיא עלינו מכל פינה בובות, ספרים ותחפושות, ניסיתי לרתום את הבנות לפרוייקט. התוצאות לא איחרו לבוא.

אני: ״הנה, שימי את זה בקופסה של הכלי נגינה.״
אמה: ״והסל הזה יהיה השומר של הדברים הכי טובים והכי מצאתיים!״
אני: ״מה זה מצאתיים?״
אמה: ״זה דברים שמצאתי. זאת תהיה ׳קופסת חוויות ומציאות׳״.

ביי ביי שן

שן החלב של אמה נפלה היום בזמן המקלחת. אמה צחצחה שיניים, ופתאום הגישה לי חתיכה של משהו שחשבה שהיא חתיכה מהמברשת שנפלה. בינתיים נשאר חור נחמד, ומאחוריו כבר מתחילה לצמוח השן החדשה. שמנו את שן החלב הקטנטונת והחמודה, שבילינו איתה ארבע ומשהו שנים של כיף חיים, בקופסה שאמה הכינה מבעוד מועד, ועד הבוקר בטוח שפיית השיניים תשאיר שם הפתעה.
כולנו התרגשנו, וסופי בעיקר. היא יצרה את הציור הבא:

סוף סוף נפלה לה שן 11.11

אמה ציירה לנו אתמול את כל מערכת השמש מהזיכרון ורשמה לצד כל כוכב לכת את שמו. בזמן שהיא צבעה את יצירת המופת היא אמרה לי: ״נכון שהאמנות שלי מרגשת?״ לגמרי.

"אני מציירת גם את פלוטו, למרות שהוא כבר לא נחשב כוכב.״

על בנים ועל בנות

אמה: ״כשיהיה לי בן אני אקרא לו אטבש. ולבת אני אקרא צילי.״
אני: ״אטבש?״
אמה: ״כן. זה שם יפה בעיני. זה יהיה השם של הנכד שלך.״

וגם: ״היום ילדים מהגן שלי אכלו באשכול זבל.״
אני: ״איזה מין זבל?״
אמה: ״עיתונים, קליפות של תפוזים.״
אני: ״מהזתומרת?!״
אמה: ״בנים, את יודעת. בנים עושים כאלה דברים. זה טבעי. הסיבה זה שהם מרגישים חופשיים. הם אומרים: מה אכפת לי? אני אוכל זבל! ובנות יותר כאלה רגועות ושומרות על הגוף שלהן נקי.״

שנת תרפפ״ו היתה טובה לגסטרונומיה

דיברנו על ימי התנ״ך.
אמה: ״לא היו אז מכוניות, נסעו בכרכרות, כי זה היה ממש מזמן, בשנת הרטטוי.״

סטאר קווליטי

לבנות היה אתמול אודישן ראשון. אפילו חום של 38 מעלות בבוקר אצל סופי במצח לא עצר אותה. היא התעקשה ללכת לגן, אחרי שבמשך יומיים למדה עם אמה את המילים לשיר ׳גוליית׳ של כוורת, כפי שהתבקשנו. האודישן הלך נהדר, הן שרו גם את ׳ברוש׳ והתבקשו להגיד גם משפט אחד, והכל הסתיים בחיבוק גדול למלהקת.
כשבאתי לקחת אותן, מוקדם, הגן של אמה היה במפגש עם שלי הגננת המחליפה. היה ממש שקט. אמה ראתה אותי, קמה, ואמרה לכולם: ״אני צריכה ללכת, יש לי אודישן!״

המאה ה-21

אמה לסופי: ״אתם גן טבעי או שמותר לכם בלונים בגן?״

דיוק

בדרך הביתה מהגן עקפה אותנו אמא אחת מהגן של סופי בצורה... אך אומרים... לא נעימה. הבנות התפלאו.
אני: ״אני חושבת שהיא קצת עצבנית.״
אמה: ״היא לא עצבנית, היא מעצבנת.״

מתנדנדת!

בתקופה האחרונה כולן פה חולות כל הזמן. בין לבין קורים עוד כל מיני דברים, המסעיר שבהם: לאמה התחילה להתנדנד שן ראשונה! זו השן השמאלית הקדמית, ומאחוריה כבר הפציעה השן הקבועה. מאוד מרגש.
לפני יומיים קראו לי מהגן לקחת את סופי, שלא הרגישה טוב. לקחתי אותה הביתה וקודם כל מדדתי לה חום.
אני: ״יש לך ממש מעט חום. 37.6. בואי נבדוק באוזן השניה... גם 37.6.״
סופי: ״כמה זה ביחד?״

והיום סיימנו לקרוא את הספר אורה הכפולה, שהוציא מהבנות כל רגש אפשרי והמון התגלגלויות מצחוק, ונדמה היה שנכתב עבורן. אני מאמינה שלא יעבור הרבה זמן עד שאני אתבקש לקרוא אותו שוב.

עוד דברים שהתרחשו:

בעקבות מאבק אותו הנהיג אבא אמירי מול העירייה סיימו את השיפוץ!

אמה ציירה את אבא בזמן שהוא ישן

בימי שני - התחילו שיעורי פלמנקו!

מקס הצביע לניצן הורוביץ. חולדאי בכל זאת ניצח.

סופי ציירה אמא ותינוק

ככה זה לא תשובה

היום סופי הלכה לקלואי אחרי הגן, אז אני, אמה ומקס הלכנו לבלות בהבימה. אחרי חצי שעה אמה פגשה שם חצי גן והשאירה אותי ואת מקס לבדנו, אבל עד אז היה לנו זמן איכות לשיחות מצחיקות. בדרך לככר השמש סינוורה והלכנו עם עגלה שבה אני לא יכולה לראות את מקס.
אני: "אמה, תסתכלי אם יש עליו שמש."
אמה (בודקת): "לא. אין עליו בכלל שמש. הוא אפילו לא יודע מה זה שמש! מה זה שמש, מקסי? שמש זה כדור של אש שכדור הארץ מסתובב סביבו. מה זה מסתובב? מסתובב זה זז בעיגולים. מה זה עיגולים? עיגולים זה ככה. (מציירת עם היד). מה זה ככה?" ובשלב זה היא עשתה את הפרצוף הידוע שגם תום עושה, זה של 'אין לי מושג', בו היא מרימה כתפיים, פושטת ידיים, מרימה גבות ומעקמת את השפתיים מטה.

בדרך הביתה, אחרי שסופי חזרה מקלואי כולה עליצות, וסיפרה שהן רקדו בלי מוזיקה רוב הזמן, איש אחד נסע באופניים בשביל להולכי הרגל ברוטשילד.
סופי: "הוא נוסע באופניים! זה לא מתחשב באנשים ובסביבה!"
אני: "נראה לי שהוא נוסע כי הוא עם ילד על קורקינט."
אמה: "נכון. זה הילד שלו. הוא לא מפגר או משהו כזה."

וזה קרה אתמול אז מיד רשמתי את זה בפייסבוק:

אוספת את הבנות מהגן. ילדה שאני לא מכירה אומרת לי: ״תראי! יש לי תיק של בית ספר!״ ״נכון!״ אני עונה לה. אמה פונה אל שתינו ואומרת: ״ליאור - נטעלי. נטעלי - ליאור."

ואז הדרי, אמא של יואבי, כתבה את הדבר הבא:

אתמול ראיתי אותה ברחוב עם חברה ואמא שלה. אמרתי שלום. ואז החברה שואלת "את מכירה אותה?" אז אמה עונה לה "כן, היא אמא של ידיד שלי"...

gravity is a bitch

סופי סחבה אחריה כל הבוקר בובת כלב מאוד ממושמעת ברצועה. "עכשיו אני אקשור אותו פה והוא יחכה לי. הוא לא כמו לוקה. אין לו את כח הנשיכה."

מוצקים

הבנות היו מאוד נרגשות שמקס הגיע לגיל 4 חודשים ואפשר לתת לו לטעום מיני דברים מעוכים. הן הודיעו מראש לסבתא ריטה שצריך לבשל לו גזר במיוחד, וכשהגענו היום הן היו מצוידות בכפית. כל אחת נתנה לו קצת, וגם ריטה ואופירה, והשמנמן אכל בתיאבון.

מר גזר ונשותיו

סופי שור, אלופת תפעול התינוקות

בבוקר הינו במסיבת יום הולדת 5 של ילדה בשם נעם מהגן של סופי, בגן צ'ארלס קלור. כשהגענו אמה הכריזה: "אני פה כאחותה של סופי, לא כילדת גן כלנית."
אחר כך, כשהן הסתובבו בקרוסלה קטנה, סופי אמרה: "אמה! יותר לאט! יש לך פה אחות, את יודעת."
הן הלכו לשחק בעוד מתקנים וכשחזרו סיפרו שראו יונה מתה. ואז אמה אמרה: "לחתולים מתים הכי לא כדאי להתקרב כי יש להם ריח של בתולה."
(אני: "...של נבלה?" אמה: "כן.")

ישבנו קצת על הסלעים מול הים, ליד הדייגים.
אני: "יש אנשים שאומרים שלהסתכל על הים זה עושה טוב, כמו תרופה ללב. מה אתן חושבות?"
סופי: "שהם צודקים! תראו את כל הגוונים האלה של המים, ואת הסירות! זה כל כך מדהים!"
אמה: "אני חושבת שזה קשקוש."

בדרך הביתה מריטה מקס היה לא שקט, סופי היתה ממונה עליו במושב האחורי. אחרי כמה דקות הוא השתתק, ועברנו לשיר שירים של גרי אקשטיין. בשלב מסויים הבטתי אחורה, וראיתי שסופי מאכילה אותו בבקבוק. אחרי שתי דקות היא הודיעה: "זהו. הרדמתי אותו."

ואמה, עם ראייה לטווח רחוק: "נראה לי שמקס יהיה דוד מה זה טוב לילדים שלי!"

מתחתננים

סופי הודיעה לי שהיא יודעת מאיפה באה המילה להתחתן. ״זה בעצם להתחנן! הם מתחננים לקחת את השם משפחה אחד של השני.״

הבוקר סיפרתי לה על חלום שחלמתי, בו היה דג זהב שכל הזמן קפץ מהמים והייתי צריכה להחזיר אותו. היא אמרה: הוא היה בעצם בתוך הפה שלך, נכון? הוא שחה ברוק של הפה שלך וכל פעם שדיברת הוא נפל החוצה.״

ואמה לאחרונה נורא מצחיקה. כל דבר שאני אומרת לה, היא מחזירה אלי, ואז נקרעת מצחוק.
אני: ״אמה, את מתעכבת.״
אמה: ״את מתעכבת!!!״
אני: ״את מתנהגת לא יפה.״
אמה: ״את מתנהגת לא יפה!!!״

ועוד אנקדוטה קטנה: נינה ושחר המתוקים שהתחתנו בניו יורק לפני שבועיים עשו מסיבת חתונה במסעדת הרפובליקה די רונימוטי שבסוף רחוב מזא״ה. אוכל איטלקי מעולה, כולל קצת צדפות ופירות ים. כשהגיעו סרטנים לשולחן סופי הביטה בהם באימה והתחילה לבכות בהיסטריה. נאלצתי להבטיח לה שאני לא אוכל אותם, ויצאנו החוצה עד יעבור זעם. מאז, כשאמה רוצה לעצבן אותה היא פשוט אומרת: ״סרטנים אפויים!״

מדעי המח

היום נתתי לבנות לצייר בגירי הפסטל השווים שלי. סופי ציירה לפי ציור בספר ילדים שבו השתמשו בפסטל.
סופי: ״אמא, את מה את מציירת?״
אני: ״לא יודעת.״
סופי: ״אה, את מציירת מהמח שלך. אני מציירת מהמח של מישהו אחר.״

מדעי החלום

אני ישנתי קצת בבוקר בזמן שאמיר, אמה ומקס בילו פה במיטה. התעוררתי לזה -
אמיר: "כמה זה 17 ועוד 2? אין סיכוי שאת יודעת!"
אמה: "19!"
אמיר: "אוף!"
אני: "אתם עשיתם את זה גם קודם, נכון?"
אמיר: "עשינו מלא כאלה."
אני: "כי זה נכנס לי לחלום."
אמה: "איזה כיף שהמח שלך נדבק לזה! אפשר לתרגל חשבון באמצע הלילה!"

והערב חג סוכות שני, מה שאומר שהבנות שוב ישנו בסוכתן המפוארת, בה הן כבר אירחו אפילו את יהל לילה אחד. (למרות שבסוף הוא ראה שממית על התקרה ועבר לישון עם בר בסלון.)

טיעון מנצח

סופי, מנסה לשכנע אותי שהיא זקוקה לעוד סוכר: "העוגה היתה קטנה, אז זה לא היה קינוח, זה היה קינו."

הכרזה

הבנות קיבלו מרינתי ולני קופת צעצוע שכוללת בה גם מערכת כריזה. אמה הכריזה כל מיני הכרזות: "אמא, אני אוהבת אותך! סופי, אני אוהבת אותך, אבא, אני אוהבת אותך!"
אני: "ומה עם מקסי?"
אמה: "מקסי אני עוד לא יודעת. נראה."
סופי הודיעה בכריזה שהיא דווקא מאוד אוהבת את מקס, כשאמה השתלטה שוב על המיקרופון:
"אמא ואבא, אני אוהבת אותכם כל הזמן עוד. כשאני אהיה בת עשרים אני אוהב אותכם יותר."

חוץ מזה אמה לוי היתה אצלנו היום. הבנות הקימו חנות נעליים בשם 'נעלי סופי, אמה ואמה' שהלוגו שלה (עבודה של סופי) היתה ג'ירפה עם עקבים. הן ציירו וגזרו שטרות ואמה נתנה עשרים אחוז הנחה. סקס והעיר הקטנה.

ואז השקיתי אותן, שיגדלו

כנות אכזרית

דיברתי עם סופי על ספרים בעקבות העובדה הכה-משמחת שבר הוציאה ספר ילדים ראשון (העכביש מרסל!). אמרתי לה שהיא הקדישה אותו לסוסו, כמו שאני הקדשתי את הספר שלי לאמיר בזמנו. ואז היא אמרה לי: "אבל את כמעט-סופרת, כי לא ספרת כבר הרבה זמן." אאוץ'.

ואם כבר בנושא, אז אמה: "כמו שיש את הספר 'אבא עושה בושות', אז צריך להיות את 'אמא עושה פדיחות."

la mala educacion

אמה רצתה לקחת מסמך חשוב ולהפוך אותו לרשימת משתתפים של אחד מה"מועדונים" שלה. אמרתי לה שאסור. היא פנתה למסמך נוסף ושוב נענתה בשלילה. מרוב תסכול היא אמרה לי בבכי: "אבל אבא אומר שמותר לנו הכל, אז למה את מחנכת אותי ככה?!"

פילו-סופי

הבנות קיבלו בהשאלה מיוני את מנורת הלבה הישנה שלו.
אמה: "אם היא תשבר יוני יהיה מאוד עצוב."
אני: "אין שום סיבה שהיא תשבר."
סופי: "כן נכון. כי יש חיים לדבר ואין חיים לדבר."

אמת או חובה

מושי וסושי עלו הבוקר לגן חובה בשמחה וששון. הן הכינו מכתבים עם ציורים לגננות ולסייעות והיו מאוד מאושרות. ליווינו אותן בהרכב מלא, כולל סבתא מורי.

ברכה מסופי לנעמי, כולל את יוני ג'ירף ונמש הנמלה החדשה

ברכה מסופי למירי הסייעת. נמש ויוני מסתתרים הפעם.

וואלאס ו..מי?

וואלאס וגרומיט, גיבורי הפלסטלינה, הפכו בפיה של סופי ל"וואלאס וגרוניך."

מטריאל וורלד

סופי: "יש את בוליווד ואת הוליווד, אבל בוליווד זה יותר טוב, נכון אמא?"
אני: "אין יותר טוב."
סופי: "כן יש. את לא יודעת. בוליווד זאת התעשייה הכי גדולה בעולם."

קומדיה רומנטית

היינו אצל סבתא מורי, וסופי לא רצתה לראות טלביזיה. היא הסכימה לי לצפות רק אם זה משהו ממש לא לילדים ולא מפחיד. מצאתי קומדיה רומנטית אמריקאית. אמה הצטרפה, קלטה את הסוגה די מהר, ושאלה: ״היא תעשה טעויות ואז היא תנסה לתקן אותן?״

וורהול

אמוש החמודה היתה צריכה לעבור בדיקת MRI בהרדמה, אז אני ואבא אמיר (אותו היא מכנה כבר כמה זמן 'פאפי') נסענו איתה לאסותא, וסופי ומקס הלכו לסבתא מורי. סופי היתה מאוד מודאגת מכך שלא תראה את אמה כל היום.
סופי: "אני מאוד אתגעגע אליך, אמה. גם את תתגעגעי אלי?ֿֿ"
אמה: "למה? את תמיד בלב שלי."

 היום ראינו תערוכה של אנדי וורהול ובסקיאט ועוד כל מיני תערוכות במוזיאון ת"א. היה נורא יפה. בדרך הביתה סופי ראתה שתי ילדות דתיות יושבות על סורגים של חלון הבית שלהן, משלשלות רגליה ואוחזות בתינוק קטן. היא נורא נבהלה ואמרה שאם לא היו שם סורגים היה צריך לקרוא למשטרה וללכת להגיד לאמא שלהן.
סופי: "אם יהיו לי ילדים אני לא אתן להם לעשות את זה!"
אני: "את לא חושבת שיהיו לך ילדים?"
סופי: "אני לא יודעת."
אמה: "אני יודעת שיהיו לי ילדים כי אני נורא רוצה בעל. וצירים."

בתערוכה המהממת של אבנר כץ. 

וככה הספר או-לה-לה מוציא קשרים לסופי המגובסת

חיפושיות בכוורת

טליה היתה אצלנו ודיברנו על הסרט 'צוללת צהובה'. היא אמרה שלדעתה מעולם לא ראתה את הסרט במלואו והבנות ואני הסברנו לה מה קורה שם.
אני: "הביטלס אפילו לא דיבבו את זה בעצמם."
טליה: "אז מי דיבב?"
אני: "שחקנים."
סופי: "אני חושבת שלהקת כוורת."

*אחר כך הבנתי שכשאמרתי דיבוב היא חשבה שמדובר בגירסה העברית של הסרט, ובהקשר הזה ההצעה שלה היתה די מתקבלת על הדעת.

Nowhere man

אני ואמה שיחקנו במשחק בו אנחנו כותבות אחת לשניה מושגים ומילים בתוך ריבועים ואז צריכות להתחלף ולצייר את מה שכתבנו. בעוד אני אתגרתי אותה עם "דינוזאורית בהריון" ו"שלכת עצובה", היא הגישה לי דף שבאחת הבוקסות רשומה המילה "כלום". ולא הרשתה לי לא לצייר כלום. בסוף ציירתי מסגרת מפוארת וריקה, אבל לסופי היתה הצעה אחרת: "תציירי את האיש כלום הזה מצוללת צהובה!"

בערב אמה סיפרה לי שהכלבה של ליאה המליטה, וזה בגלל שהיא הזדווגה. כי "להזדווג זה הלהתחתן של החיות, נכון, מאמא?"

רגשות, פגיעות וחום

אמה: "אני חושבת שלחפצים יש רגשות. אני מתנהגת יפה גם לחפצים והם מתנהגים יפה אלי. כי גם לחפצים יש בפנים."
סופי: "נכון. כמו לגיטרה."
אמה: "נכון. גם לגיטרה יש לב."

אמיר:"אמא היתה במקום פגיע."
אמה: "לא נכון. פגיה זה בבית חולים."

היינו באיקאה, והיה קפוא. אמיר עטף את אמה בשמיכת טלביזיה למכירה, ובסוף הגיע הזמן להפרד ממנה. סופי ממש רצתה שנקנה את השמיכה.
אמיר: "לא צריך. יש לנו המון שמיכות כאלה בבית."
סופי: "אבל ככה יהיה למישהו את החום של אמה!"

חוץ מזה הבנות מציירות המון, וזה נורא כיף.

דינוזאורים מספרים סיפור על איך הם הגיעו לגן עדן. גררר. (אמה)

אישה מנגנת על גיטרה, והצלילים לצידה. (סופי)

משפחה (לא) מודרנית

הבוקר אמה הגיעה אל המיטה שלנו וביקשה לשחק איתי משחק בו לה קוראים ורד, לי קוראים אמה, ומקס הוא התינוק שלנו. לפני שיצאנו לדרך, היא הבהירה: "אבל את חברה שלי, לא בת זוג שלי, טוב?"

שבר

לאחרונה אני מתקשה לעדכן, וזה לא בגלל שהבנות לא מצחיקות וחכמות, אלא כי הימים עמוסים למדי עם תינוק בן רגע לחודשיים, והרי התנצלותי הכנה.
החדש המרעישה ביותר היא שלפני יומיים, בגן, במסגרת קייטנת הודו המלבבת, סופי נתקלה עם הרגל בדגם קרטון של הרי ההימלאיה ונפלה על היד. בבוקר שלמחרת היא נלקחה על ידי אביה הדואג והמסור לבית החולים 'דנה', שם גילו שהיא שברה את המרפק, וגיבסו אותה. הרופאים התפלאו ושיבחו את הילדה האמיצה והבוגרת, שלמרות שהבדיקות שלם גרמו לה לבכות, היא המשיכה לענות ולהסביר להם איפה כואב לה.
ברגע שהגבס קובע הכוכבת התחילה למצוא את כל מה שמגניב ומעולה בו, כמו להראות לכולם, וגם: "זה מאוד טוב שיש לי גבס, כי ככה אני חוסכת דפים כי אפשר לצייר על הגבס!" ואחרי שבגן היא נעזרה בחברות כדי לשטוף ידיים: "כששוטפים ביחד שלוש ידיים זה חוסך במים וזה מאוד טוב לסביבה!"

לפני שסופי נפלה מהרי ההימלאיה (הגירסה הרשמית לתאונה) היא היתה מאוד מאוד בעניין של בוליווד, ושרה את הלהיט 'צ'ורי צ'ורי' כל יום, כל היום. נדהמנו לגלות שמה שהנחנו שהוא ג'יבריש מוחלט התגלה כמילים המדוייקות.

ובלי קשר הודי: יום אחד הן חלקו במאכל כלשהו, וסופי אמרה: "אנחנו יכולות לאכול מפה לפה כי יש לנו אותו רוק."
אמה: "כי אנחנו תאומות."

אין כינים בגן עדן

העיסוק במוות ממשיך בווליום גבוה. היום סופי אמרה שנורא כיף עכשיו לסבא פיסקה, כי אין לו כינים. אחר כך אמה אמרה שסבא ממשיך לגדול גם בגן עדן, וסופי הסבירה ש"כשתינוקות מתים גם הם ממשיכים לגדול שם, מגדלים אותם שם." ניסיתי להקליל את אווירה ולומר שזה מאוד נדיר שתינוקות מתים, והיא אמרה בקור רוח: "לא נכון, זהר סיפרה לנו על תינוקת שמתה. אמרו את זה בחדשות!"

צילמתי את מקס אחרי האמבטיה (המשותפת של שלושתם!) ופתאום זה הזכיר לי תמונה שלי. הוצאתי את האלבום והראיתי לבנות.

אמה: "את מאוד מפעם?"
אני: "לא!" 
אמה: "אה, זה אפליקציות שמצלמות בשחור לבן."

בהשראת קייטנת הודו שלהן, אמה הביטה היטב במקסי הערום, ואמרה: "הפופיק שלו נראה כמו מנדלה!"

על החיים ועל המוות

הבנות מתעסקות הרבה במוות, בחיים ובסבא פיסקה. הן אמרו היום שכל הזמן נולדים ומתים בעולם, כמו שקרה עם מקס ועם סבא, ואמה אמרה שכשהיא חושבת על סבא פיסקה היא עצובה. אחר כך היא אמרה שבעצם היא לא מרגישה שסבא מת בכלל כי כשהיא רואה את דוידי היא נזכרת בסבא. אחר כך הן קראו לסבא ראובן 'סבא שלא מת', ווידאו שהוא הרבה יותר צעיר מסבא פיסקה וגם מדוידי. אמה ציירה את סבא, ואז שתי נקודות סגולות, ומתחה ביניהן קו. "פה זה כשסבא נולד, וזה כשהוא מת, אבל זה קו קצר כי זה דף קטן." עוד שתי נקודות הוקדשו לסבתא מורי: "זה כשסבתא נולדה, וזה כשהיא הפכה להיות סבתא כי אנחנו נולדנו." לבסוף הגיעו שתי נקודות קרובות עם קו מחבר קצר. "זה כשאנחנו נולדנו, ועכשיו שאנחנו בנות חמש." למקס היא לא הרגישה צורך לצייר קו כי הוא רק בן כמה שבועות.
גם סופי הצמחונית ציירה משהו שקשור לנושא בעקיפין:
"הפרה שמחה כי הצייד מת. פעם בהודו הפרות היו קדושות אבל היום אוכלים אותן לצערנו הרב."

גן עדן

זמן של שינויים במשפחה שלנו. מקסי רק נולד, וסבא פיסקה האהוב שלנו נפטר. סבא, שהבנות עשו ממנו סבא-רבא, היה בן 96 וחצי. כשאספתי את הבנות מהגן, לקחתי איתי את ניתאי וטליה והתיישבנו על ספסל ברוטשילד, שם סיפרתי להן על מה שקרה. הן שתקו רגע, ואז אמה אמרה: "אני לא עצובה שסבא פיסקה מת, כי עכשיו הוא יפגוש את כל החברים שלו." וסופי הוסיפה: "כמו זה שכתב את עוץ לי גוץ לי..."
זה היה מעניין כי בדיוק לפני זה סיגל, נכדתו של שלונסקי, שכתב את עוץ לי גוץ לי, שהיתה גננת שלי באשכול גנים, כתבה לסבתא מורי שעכשיו בטח כל הצוות של מועדון צוותא המקורי: פיסקה, לולה ושלונסקי, בטח מבלים יחד.
בהמשך הבנות עיכלו קצת, הסתכלו בהרבה תמונות, ואמרו שהן קצת עצובות כי הן יתגעגעו וקצת שמחות כי עכשיו בטח כיף לסבא. אמרתי שעכשיו יתפנה לסבתא יותר זמן לבלות איתן, כי בתקופה האחרונה היא בילתה אצל סבא כל הזמן, וסופי אמרה: "היא עשתה את זה כי היא אהבה אותו."
סופי ואני ציירנו הרבה ציורי על פי תמונות של סבא, ובכלל השבעה היתה מלאה בשעות של ציורים ובני משפחה. כשציירנו ציור של סבא עונד שעון, סופי הודיעה שהוא לקח איתו את השעון הזה לגן עדן.

חכמת חיים

מקסי בעל הגזים בבטן, המכונה בחיבה 'פפסי מקס', שונא כשאני עושה לו תרגילי רגליים-לבטן בנסיון לשחרר לו קצת גזים. עשיתי לו בכל זאת, והוא רטן.
אמה: "מה שנעים לנו זה לא תמיד מה שטוב לנו."

סופי כתבה סיפור קצר: "לב באגם משוטט. נסיכה שפרח אהב אותה."

אי שם בלב

שתי הבנות לאחרונה מפגינות עניין בתחום הרומנטי. אמה כבר זמן מה מאוד מתלהבת מהלל מהגן שלה, ילד גדול שעולה לכיתה א' והוא נורא מצחיק בעיניה, וסופי, מאז הקייטנה, כרוכה אחרי ילד בשם אמיר, שהיה בעבר באשכול, עכשיו הוא בין כיתה א' ל-ב', וזהר מאוהבת בו עוד מהשנה שעברה. בהתחלה סופי כל הזמן חזרה ושאלה: "אני לא מבינה, זהר כל כך שמחה שאמיר שוב בגן, אז למה היא בכלל לא מדברת איתו?!" אחרי יום וחצי גם היא נכרכה אחרי הבחור המבוגר, ואפילו אזרה אומץ וסיפרה לו שלאבא שלה גם קוראים אמיר ושהיא ואמה המציאו לו שיר: אמירו-שמירו, אמירו-שמירו. אתמול היא סיפרה לי שלפני השינה יש לה חלום שהיא מדמיינת, שבו היא ואמיר רוקדים יחד ושרים את הלהיט 'אמיר-שמירו' יחד. הערב, לפני שהיא הלכה למיטה, היא אמרה: "יש! אני הולכת לחלום את החלום הנהדר שלי!"

ועוד בנושא, שמעתי אותן משוחחות אתמול בבוקר בשעת הקורנפלייקס.
סופי: "את יודעת למה זה טוב שהלל הולך לכיתה אלף?"
אמה: "למה?"
סופי: "כי עכשיו עוד פעם אני אהיה הבנאדם שהכי מצחיק אותך!"

מי גנב ת'עוגיות

הבנות בקייטנה של הגן, הקייטנה בנושא הודו. כל יום הן חוזרות עם משהו חדש לספר, על בוליווד, יוגה, אלים, בודהה ועוד. בין לבין אמה הספיקה ללמוד משחק חדש, לא נראה לי שבהקשר ההודי, בשם: "מי גנב את העוגיות". היא ניסתה להסביר לי אותו, אבל ניכר שהיא בעצמה לא ממש הבינה את החוקים, וההסבר הסתבך והסתבך.
אמה: "מישהו שואל: מי אכל את העוגיות,, אני או אותה? ואז אומרים: האם אתה, מספר אחד? וצריך להגיד לא. האם אתה, מספר שתיים? וצריך להגיד לא. ומי שאומר שהוא מספר שלוש זה הגנב,  ואז צריך להגיד: למה? כי אני מספר שלוש! הבנת?"
אני: "לא."
אמה: "טוב, אז אולי אני אסביר לך את 'מי גנב את התפוחים.'"

החוש השביעי

אמה וסופי שרקו במשרוקיות וסופי התקרבה קצת יותר מדי לאוזן של אחותה.
אמה: "די, סופי! את קורעת לי את חוש התוף!"

וסופי הסבירה משהו לסבתא מורי.
סבתא: "אני יודעת, אני לא איזה טַמבַלית."
סופי: "אומרים טֶמבֶלית, לא טַמבַלית. זה אומר שאת כן טֶמבֶלית."

והגברת הפגינה תחכום עיצובי כשהיא ציירה שמלה.
סופי: "תראי."
אני: "מה זה, כיס?"
סופי: "לא, זה בד שיש עליו ציור של כיס."

קולינריה

אמה, על סוכריות גומי: "אחרי שלועסים יש רגש של נמיסות כזאת."

נפלאות התבונה

אמה ביקשה שלשום שאני ארשום לה את מספר הטלפון שלי על פתק כדי שהיא תוכל להתקשר אלי בטלפון צעצוע "של מקס". אתמול לפני השינה היא לקחה את הטלפון, ואמרה: "אמא, אני מתקשרת אלייך! 0545769997!"

ושתיהן צחקו עלי ועל כאבי ההנקה שאני סובלת מהם: אחרי שרטנתי, הן עשו חיקוי שלי. הן עצמו חזק עיניים, ואמרו יחד, בהטעמה מוגזמת: "אוו, אוו, אוו! מקסי, אוו!"

אמה דואגת להשכלה מוקדמת

טיול ראשון ברוטשילד

זיהוי

סופי ראתה פרק ישן של פרפר נחמד בו מתארחת חני נחמיאס. "את יודעת איך אני זיהיתי את חני נחמיאס? לפי הרגליים. יש לה חלק כזה עבה פה. פשוט אני מכירה אותה מבלי סודות ופיטר פן וכאלה, ותמיד היא עם רגליים חשופות."

ואמה מפגינה הומור יבש: "אני חושבת שמקס דומה לאבא."
אני: "במה?"
אמה: "בעיקר במשקפיים."

אחיות גדולות נולדו

נתחיל מהסוף: ביום ראשון בצהריים, התשיעי ליוני, כשבועיים ומשהו לפני התאריך המיועד ויומיים שלמים לפני יום ההולדת החמישי שלהן, אמה וסופי הפכו לאחיות גדולות לאדון מקס שור הצעיר.
הצירים התחילו בלילה שבין שישי לשבת, כשלשבת בבוקר נקבעה מסיבת יום ההולדת המאוד מושקעת ואקסקלוסיבית שלהן. אני, אמיר וסבתא מורי התרוצצנו בכל העיר כדי להשיג את כל מה שצריך כדי לעשות להן יומולדת מושקע אצל סבתא, אליו הוזמנו 13 חברות טובות במיוחד, ובו היו פעילויות כמו בועות סבון, קעקועי נצנצים וגולת הכותרת: יצירה שבה כל ילדה מקבלת עציץ פורח, חומרים שונים לגזירה והדבקה ודמויות על מקל שהכנתי מראש, ויוצרת גינה קטנה ומקושטת בעציץ. הבנות מצאו קצת איפור בטואלט, ואילתרו גם פינת איפור בה שלטו התאומות גולדשטיין המתוקות. כשכל הכיף נגמר, הגיעו הקאפקייקס הטבעוניים שטליה הכינה, עם דמויות מרצפן של מלאכיות שאני עשיתי. הרמנו אותן באויר, שרנו קצת שירים, וכל ההורים התחילו להגיע.
בין לבין כל הדברים האלה התקפלתי אני לצירים, והתפללתי לעבור את האירוע בשלום. היתה הצלחה מסחררת.
באותו לילה הצירים התחילו להתקרב והגיעו כל חמש דקות, וסביב חצות ניתאי וטליה באו הנה לשמור על הבנות, ואנחנו נסענו לאיכילוב. באיכילוב אמרו שהלידה לא ממש מתקדמת, אבל בגלל שיורדים מי שפיר, אם לא תהיה התקדמות עד הבוקר אני אכנס לעוד ניתוח קיסרי. אני ואמיר הצטופפנו על מיטת יחיד וישנו כמה שעות, בין ציר לציר.
בבוקר סופי התעוררה וגילתה במיטה אנשים קצת שונים מאלה ששם בדרך כלל. "אתם יודעים איך ידעתי שאתם לא אמא ואבא?" היא אמרה, "כי אתם ישנים הפוך!" אמה הצטרפה לחגיגה מהר, ותיקנה את טליה שאמא לא הלכה לבית חולים, אלא לבית יולדות, "כי היא לא חולה." ההתרגשות מכך שבעוד כמה שעות יהיה להן אח היתה גדולה וסבתא מורי באה לקחת אותן לגן בשירים וצהלולים.
בינתיים באיכילוב הבוקר הגיע, הצירים נרגעו ולידה לא נראתה באופק, אז חיכינו שיודיעו מתי אני נכנסת לניתוח. המון בני משפחה באו להיות איתנו, וב-12:00 בערך התחילו לגלגל אותי לכיוון חדר הניתוחים. המנתח היה הפרופסור אליו הלכנו בהריון של הבנות, מה שהיה מרגיע, וגם המרדים היה המרדים הראשי, מישהו שסבא ראובן מכיר. אחרי שעה, ב-12:57, האדון הצעיר השמיע את תלונתו הראשונה לעולם.
אני נלקחתי להתאוששות, ואחרי הצהריים כבר נפגשנו כולנו שוב, כל המשפחה, בחדר שלי (קיבלתי חדר פרטי ומרווח. מזל גדול.)
הבנות הגיעו אחר כך כל יום לבקר, החזיקו את האח הקטן והישנוני, ציירו, אכלו וחזרו לענייניהן הרבים, שכללו בילויים על כל בני המשפחה ומסיבת יומולדת שנקבעה מראש, אצל סבא ראובן ודליה.
ביום רביעי חזרנו הביתה בצהריים, רצוצים אך מרוצים, ובידינו מקסי האהוב והריחני.

המסיבה הראשונה:

והמסיבה השניה: