חופש שמחת תורה

או משהו כזה. חן שלחה לנו תמונה של הלל רוכב על סוס. הראיתי אותה לבנות.
אמה: מה הוא עושה?
סופי: הוא רוכב על סוס עכשיו!
אמה: אז נפגוש אותו ביום אחר.

עובדות החיים

סופי: "אמה, למה הערובה היא עצובה?"
אמה: "הערבה היא קצת עצובה."
סופי: "היא עצובה. לא?"
אמה: "הערבה עצובה כי אין לה טעם ואין לה ריח. והאתרוג שמח."
סופי: "הוא שמח מאוד. חמוד כזה. הוא אוהב אותי, נכון?"
אמה: "כי יש לו טעם וגם יש לו ריח."
סופי: "ולהדס יש ריח אבל אין לו טעם. נכון?"
אני: "נכון! ומה עם הלולב?"
סופי: "אין לו ריח. הוא בארבעת תנינים."
אמה: "ארבעת המילים!"

כבר סידרנו הרכבת

סופי גררה את גיגית הכביסה הכחולה מהאמבטיה למרכז הסלון, ושתי הבנות נכנסו לתוכה.
סופי: טווו! טווו!
אמה: טווו! טווו!
סופי: שקה שקה טווו! טווו!! אנחנו ברכבת!
אמה: הרכבת נוסעת!!!
סופי: שקה שקה טוווו! טוווו!
אמה: הגענו לתחנה!
(יוצאות מהגיגית ומתהלכות בסלון כמו שתי שיכורות.)
אני: לאן הגעתן?
אמה: ליער הקסום!
אני: באמת?
סופי: יש פה המון פרפרים ביער הקסום!
אני: ומה עוד?
אמה: חד קרן יוניקורן!
אני: מי לימד אותך להגיד יוניקורן? דורה?
אמה: כן. הוא החליק בקשת בענן.
סופי: וואו! איזה פרפרים מדהימים!
נפתחת הדלת. אמיר שחזר מהעבודה נכנס לסלון.
אמה: אנחנו ביער הקסוווום!
סופי: אנחנו ביער הקסווום!!!

מאוחר יותר כנראה שפג הקסם ולא הודיעו לאמא -
אני: (בניסיון נואש להשוויץ לאמיר) אמה, תגידי לאבא איך אומרים חד קרן באנגלית.
אמה: אני לא יודעת.
אני: פרוג?
אמה: לא.
אני: אלפנט?
אמה: לא.
(הילוך מהיר על עוד חמש חיות ואמה שנקרעת מצחוק)
אני: אז איך?
אמה: HORSE.

סוף סוכות

מחר חוזרים לגן מחופשת סוכות, ובאמבטיה אמה וסופי בנו עוד סוכה במרץ, רק שהריחוק מהגן קצת בלבל את המושגים. הן שיחקו בקלפים של דורה לאמבטיה, והדביקו אותם לדפנות.
אמה: "שמים בסוכה את ארבעת המילים!"
אני: "את מה?!"
אמה: "ארבעת המילים! ארבעת המילים!"
אני: "מה זה ארבעת המילים?"
אמה: (מוציאה קלפים) "יש ערבה, היא עצובה. עוד אחת ערבה. היא גם עצובה. יש הדס. ועוד הדס. והנה כריש. ארבעת המילים יוצאים לטיול."
סופי: "ערובה! היא עצובה! ואתרוג. ועוד אתרוג. ועוד אתרוג."
אמה: "ועוד אתרוג. ועוד אתרוג. ארבעת המילים!!!"
סופי: "ארבעת תנינים!!!"

חופה וקידושין

אני חושבת שכל עניין החתונה של חני הכניס את הבנות לאמביציה. היינו אצל סבתא מורי ובחדר של הבנות (שלא לומר בקומה התחתונה כולה, שמוקצה זה מכבר לבנות) יש הינומה ורודה. טליה חבשה אותה, ואז אמה רצתה גם. היא אמרה שהיא כלה, וכששאלנו עם מי היא רוצה להתחתן, התשובה היתה 'עם סופי'. אחר כך הן התחתנו. ('את רוצה להתחתן איתי?' 'כן.') וגם סופי חבשה הינומה. הן התחבקו ונפלו על הטוסיק.

החותך

אמה וסופי לא ממש מבינות איך משתמשים במילה הכה-נפוצה פה בבית - 'אחותך'.
אמה: "אבל אני רוצה לשבת ליד החותך שלי!"

ניתאי היה פה יום אחד, וסיפר שהיתה להם בבית לטאה על התקרה, והוא נאלץ לרדוף אחריה עם מטאטא כי טליה נכנסה להיסטריה מוחלטת. אמה פנתה אליו, הרימה שתי ידיים בתנוחת עורכת הדין המפורסמת שלה, ואמרה: "אבל היא מפחדת!" קייס קלוזד, כמו שאומרים.

היינו היום בקיבוץ, בסוכה של רינתי. זו הסוכה החמישית שלנו. יש את הסוכה שבחצר, שעופר בנה, יש את הסוכה בגן (שם היתה מסיבה, ודנה, אחת הגננות, אמרה לי לשים לב לבנות שלי שהן היחידות שאוכלות בורקס עם מזלג, מה שמשלים את הלוק הבריטי התקופתי שלהן), יש את הסוכה של אופירה שהיינו בה אתמול, ואת הסוכה שאמה וסופי בנו באמבטיה, מקלפים של דורה, ברווזים וכל מיני כלים. הן אמרו שיש גם ארבעת המינים, אתרוג ולולב וערבה. התביישתי שלא זכרתי מה המין הרביעי. עכשיו אני כבר יודעת שמדובר בהדס. בשנה הבאה לא יתפסו אותי לא מוכנה. הסוכה של רינתי היתה הכי מהממת, עם אורות קריסמס ומלא קישוטים. שרנו מלא 'והשמחה גדולה-לה-לה-לה', שיר הסוכות החביב על סופי, ו"הלוואי ש - " משלגיה, החביב על אמה. גם ניתאי וסבא ראובן היו, והבנות קיבלו מסבתא מרים בובות מדברות מדהימות.

הערב סופי סיפרה שבגן "תניה מרימה את אמה. היא משכיבה אותה ככה. כי היא בוכה."
אני: "למה בכית?"
אמה: (בפרצוף טראגי) "כי את הלכת. אני בכיתי והמון דמעות התגלגלו לי מהעיניים ואני רציתי אותך!"
אני: "תני לי חיבוק." (מחבקת אותה)
אמה: "תלכי מפה! תספרי לי סיפור!"

משהו

7 בבוקר. אמה וסופי על הספה בסלון.
אמה: אמא, אנחנו רוצות משהו.
אני: איזה משהו את רוצה?
אמה: אה... עוגיה.
אני: אין עוגיה עכשיו. את רוצה מים?
אמה: כן!
סופי: גם אני רוצה מים!
(אני מגישה את המים. הן שותות, מרוצות.)
אמה: יש שוקו?

חידושי שפה

אחרי שמיצתה את ראש השנה ("עוד פירה עוד פירה, כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה"), סופי מתכוננת לסוכות בכל הכח. היא כל הזמן שרה את "סוכתי הסוכה" ואת "פטיש מסמר ניקח מהר". היום צותתי לה כשהיא הגיעה לבית השני, וזה הלך ככה: "מהר, מהר, אסור לקטר. סוכה לבנות, בנים ובנות".

ואמה כל הזמן משחקת עם בובות במשחקי נדמה לי, ומקריינת את המהלכים כמו מתוך ספר. זה נשמע בערך ככה:
"אוי ואבוי! אומרת הבובה. מה קרה? אומרת אמא שלה, אני פה!"
וברגע זה, מאחורי -
"יש לי סיכות בקוקיות! כמה זה יפה לי! אני רוצה להראות את זה לאבא!"

דיווחים

אז ככה, היום כשבאתי לאסוף את הבנות מהגן, תניה סיפרה לי שבמפגש הבוקר, הם שרו כל מיני שירים, כשפתאום אמה זינקה ואמרה: אבל שרנו כבר את השיר הזה! הם נאלצו לעבור לשיר הבא.
ודנה, אחת הסייעות, סיפרה שהם הכינו עוגיות, וכל ילד יצר צורות בבצק. כשהגיע הזמן לשים את היצירות לאפייה בתנור, סופי לא הסכימה. לא עזרו שכנועים. היא הגנה על הבצק שלה בחירוף נפש כי היא אמרה שהתנור יכאיב לו. בסוף דנה ויתרה והן שמו את העוגיות של סופי בסיר בצד.
הערב, אצל סבתא יעל, סופי נפלה קדימה וקיבלה, כנראה, מכה ברגל. מאז היא מסרבת לדרוך. כשהיא יושבת זה לא כואב לה ואפשר ללחוץ ולסובב כמה שרוצים, אז ויתרתי לה בינתיים. נראה איך היא תקום מחר בבוקר.

וידיאו בוקר

http://www.youtube.com/watch?v=8vnSSaA6Ao0

כנות

דורה: ילדים, אתם רוצים לבוא איתנו יחד לחפש את החיות???
סופי: לא. לא בא לי.
(והולכת לחדר השני.)

דוד גיבור

אחרי ארוחה אצל ברייני, אצל אופירה, אצל ניתאי וטליה ואצל דודו ויגאל, הגיעה ארוחת חג אחרונה: הערב אצל סבא ראובן.

סופי שרה לכולם שנה טובה, כשציינתי שדוד גיבור אשר על המשמרת זה בעצם ניתאי. היא הפנימה. אמה אמרה שבניגוד לה ולסופי, לניתאי אין כרית. (זאת לא אפליה, הוא גבוה ולא צריך לשבת על כרית ליד השולחן.)
וסופי, פואטית עד אין קץ: "הגיבור עצוב!"

ברוכים הבאים לבית הבובות

וידיאו פה.

מחרשה רתומה לשתי שוורות

אתמול לקחנו את הבנות, אחרי שהיינו אצל אופירה בצהריים, לראות את הדירה בי.ל. פרץ. קיבלנו השבוע את המפתח, ואמיר הסביר שאנחנו עומדים לראות בית ריק. הן נורא התרגשו, וכל הדרך למעלה הן קראו "אין בו צעצועים! זה בית ריק!". כשנכנסנו לדירה סופי חיבקה את הקיר ואמרה: "אוווו... בית ריק!". כשחזרנו אמה קצת נלחצה. היא התחילה להגיד: "אבל... אבל כל הצעצועים שלנו פה! והטלביזיה שאנחנו רואים דורה!" הרגענו אותה שאנחנו לא עוברים לשום מקום.

היום נסענו לבית של דודו (דבי) אחות של ברייני, ליד בית שמש. יש להם בית על עץ, וכרם, ויקב קטן, וטרקטורים, וענבים, ורימונים, והיה מאוד כיף. אמה וסופי שיחקו עם תום ובר שהרכיבו אותן על מיטה עם גלגלים ויצרו מין מחרשה מאוד מעניינת. הנה הוידיאו, והתמונות:

לראש ולא לזנב

רבע לאחת עשרה בלילה, ועד לפני כמה דקות סופי התייפחה בחדר ש"אין לי כח לישווווווןןןן!" מה שאומר שהיא עייפה מדי ולא מצליחה להירדם.
היתה ארוחת חג מעולה אצל ברייני. חני חזרה מגרוזיה מקופלת מכאבי בטן, אבל חוץ מזה כולם נראו מאוד מרוצים. אמה וסופי, בשמלות לבנות וסרטים ורודים בקוקיות, היו עסוקות בלסגור את עצמן בחדר של ברייני ולהגיד לכולם לצאת משם, שוב ושוב. זה אחרי שהן שיחקו במשך שעתיים בערך באוסף הברביות המדהים של הפירסטנברגים. היה כיף גדול, והן קיבלו כריות טינקרבל מסבתא שכרגע הן ישנות עליהן, ושני ספרים משירלי, אמא של ברייני. באוטו שמענו את דיסק חגי תשרי שלנו, וכשהגיע השיר על המטריה, הן כל כך שמחו "זה השיר שלנו!" ו"אנחנו אוהבות אותו!" אמה מיד התחילה לשיר מכל הלב.
שנה טובה לכווולם.

ראש השנה!

התעוררנו הבוקר, ושאלתי את הבנות איזה חג היום. סופי מייד ענתה ש'חג יום השנה' היום. היא התחננה שאני אוריד את הקרש מהמיטה כדי שהיא תוכל ללכת כבר לברייני למסיבה. לברייני נלך בערב, הבטחתי, אבל קודם צריך ללכת לסנטר, לקנות כמה מתנות לחג.
נסענו לסנטר, קנינו צעצוע ליהל ושני עטים עם בובות של שלגיה וטינקרבל בקצה שלהם לבנות. זה העסיק אותן בשעתיים הבאות. הן כיסו אותן בשמיכות ממגבונים. מפעם לפעם התקשרנו כדי לשיר למישהו שנה טובה, וסופי התמחתה בלשיר את זה עם הקדשה אישית: שנה טובה לך סבתא/דליה/רינתי/לני/חני וכו'.
הייתי אובדת עצות לגבי המתנה של ברייני והבנות הציעו שנקנה לה ברביות.
פגשנו את הלל וחן בצומת ספרים, שם הן ישבו וקראו איזה 20 דקות על נסיכות ופיות וכאלה, הלל סידר את הספרים על מדפים, ואני השלמתי קצת מתנות. בסוף קנינו לברייני את "אל תגע בזמיר", באנגלית כמובן. אני בונה על כך שהיא לא קראה את זה מגיל 15. אולי בסוף יתברר שבכל זאת היה עדיף לקנות לה ברבי.

סייעת

היום כשבאתי לקחת את הבנות מהגן, תניה הודיעה לי שיש לה עוזרת גננת חדשה בשם אמה. היא אמרה שהיא כל הזמן בודקת שלכולם יש את מה שצריך, שלא מדלגים על אף עמוד, ושהכל מתנהל כשורה. היא אמרה שסופי משחקת לה, ואמה כל הזמן בפוקוס מוחלט על כל מה שמתרחש. היא סיפרה גם שכל השבוע היא (תניה) התחפשה והגיעה בתור "גברת ראש השנה" כדי להסביר על החג, והבוקר היא הבטיחה לילדים שבקרוב שוב תגיע גברת ראש השנה. אחרי שעתיים אמה ניגשה אליה ושאלה: מתי תגיע כבר גברת ראש השנה? היא הבטיחה לה שבקרוב.
אחרי הגן פגשנו את בר וסוסו במשחקייה של גן מאיר. שלושת האתלטים ממש לא ידעו מה לעשות עם כל המתקנים האלה. סוסו אמר על כל מיני דברים שהם רכבת, והתנדנד קצת בנדנדה, ואמה וסופי עשו כאילו שהן במדבר או משהו כזה. לא קלטתי את המשחק עד הסוף. אחר כך שתינו מיץ בבית קפה, ובאיזשהו שלב סבא ראובן הצטרף אלינו.בדרך חזרה סיפרתי לו שבת, בחורה שהיתה עוזרת גננת בגן של אוריאנה ועזבה כשהפכה להיות מתמודדת מצויינת בכוכב נולד, באה למיומנה פתאום ופגשה את אמיר. היא אמרה לו שהבנות שלו צריכות גננת משלהן, כי הן כל הזמן רוצות פעילויות. כשחזרנו הביתה, אמה פתאום אמרה לי: "פגשתי את בת." כששאלתי אותה איפה, התשובה היתה: "בכוכב נולד".אחר כך סופי אמרה שהיא אוהבת את סוסו כי הוא "בוכה הווו הווו חמודי שלי", ואת בר כי היא "חברה שלנו".
בארוחת הערב אמה החזיקה שני קרטיבים קטנים, הציבה את המקלות בזוית של 90 מעלות, ואמרה: "זה מחוגים בכאילו!"
את התמונות המצורפות קארין צילמה ביומיים שלפני תחילת הגן. הנה היא וסופי בחיבוק של אהבת אמת.

רוצה עוד פסטה?

אתמול סופי ואמה, ששוקדות עכשיו על כל שירי תשרי, התחילו לרקוד עם מטריות את השיר של דתיה בן דור "ילדה אחת ומטריה אחת יצאו בגשם לטיול נחמד". נחמד, נחמד, אבל השיר היה בריפיט בערך חמישים פעמים. כשהגיעה השעה לאכול ארוחת הערב היה קשה מאוד להפריד בין סופי לבין המטריה. ברגע שהושבתי אותה היא התחילה לבכות: סיימתי! אני רוצה ארטיק קטן!!!! שוב ושוב ושוב. הסברתי שהיא לא תקבל ושעכשיו אוכלים. לא נשברתי, ובשלב מסויים גם אמה התחילה לענות לה.
סופי: אני לא רוצה אוכל! אני רוצה ארטיק קטטטןןןן!
אמה: אבל לא תקבלי סופי! עכשיו אוכלים אבל!
סופי: לאאאא! סיימתי!
אחרי רבע שעה כזאת, אמה לקחה פסטה ושוב ניסתה את שיטת ההנפשה שעבדה היטב ביום הקודם.
אמה: תפתחי לו! הוא בוכה! הוא רוצה להכנס!
סופי צחקה ונתנה לו להכנס, ומיד נעשתה כל כך רעבה שהיא בכתה לי: אני רוצה לאכול! והחזרתי לה את הצלחת.

אחר כך באמבטיה שמעתי את אמה, בפראפרזה על 'שישו ושמחו בשמחת תורה': "סוסו וסיפור ושמחה גדולה." שאלתי אותה על מה השיר הזה, והיא אמרה, בלי להתבלבל: "על סוסו!"
אדון סוסו בן השנה וחצי, בנה הלונדוני והחתיך של בר, ביקר אותנו ביום הקודם והביא לבנות מימיות דורה, ובכך קנה את עולמן לנצח. או לפחות עד הביקור הבא שלו בישראל.

את רוצה פסטה?

הערב סופי לא ממש רצתה לאכול, ואמה לקחה את המשימה על עצמה. היא הרימה חתיכת פסטה, טבלה אותה בקטשופ והובילה אותה אל פה הסרבנית.
"את רוצה קצת פסטה, סופי?"
סופי נענעה בראשה במרץ לשלילה.
"אבל היא טעימה! אבל היא רוצה להכנס! הוהוהוהו... היא בוכה אבל! היא רוצה להכנס לפה שלך!"
הלא יאומן קרה. הקטנה פתחה את הפה ואכלה.

חלות

אמה וסופי הלכו היום לגן. נכנסנו והן ישר רצו והתיישבו ליד טניה לשמוע סיפור. כשאמרתי ביי הן אפילו לא צייצו. יצאתי משם מרחפת על עננים. כשחזרנו בצהרים לקחת אותן הן הגישו לנו חלות קטנות של יום שישי שהן אפו והיו מאוד גאות בעצמן. הלכנו לקנות לנו ארוחת צהריים של סביח לאבא ואמא ופוואפל לבנות, אבל אחרי כל החלה הן כבר לא אכלו כלום. רק דיברו בלי הפסקה בזמן שאני ואמיר אכלנו. אחרי זה הן נשכבו לבד לנוח ונרדמו בלי שאף אחד ישב לידן או יספר להן סיפור. קלאסה.

אחה"צ היינו אצל סבתא מורי ששלפה מהבוידעם את הבובה שלה משנות החמישים, לה היא החליטה היום לקרוא מיכלי. הבנות רבו על מיכלי, רקדו איתה וסיפרו לה סיפורים. הבובה החצי קרחת עם האצבע השבורה לא נהנתה ככה שנים.
הן מאוד אוהבות להדליק ולכבות את מנורות הלילה שמעל המיטה של סבתא, וסופי אמרה: אני מכבה את האור! ומיד אחרי זה, כנראה בניסיון לומר את ההפך , אני מדליקה את החושך!

בדרך חזרה, הכוכבת, שמאוד אוהבת לפטפט במוניות, צעקה "וואוווווו" בכל פעם שהמונית פנתה, ואז אמרה בחומרת סבר ובווליום רציני: "זאת מונית מסוכנת מאוד!" ו"היא מסוכנת המונית הזאתי!" ואחר כך "צריך לנקות אותה! בואו ננקה אותה!" אני וסבתא מורי נקרענו מצחוק. הנהג לא ממש.

עידן חדש בגן תניה

היום כבר השני בספטמבר, ואתמול אמה וסופי התחילו גן חדש, גן תניה. (שזה כמו טניה, אבל אחר).
אתמול הייתי שם איתן מהבוקר עד 12 בצהריים, והיום הן נשארו בלעדי מתשע ועד 12 וחצי כמעט. הן מאוד נהנו, ואנחת הרווחה שלי נשמעה מגן תניה ועד נתניה, לדעתי.
אתמול ילד חדש נוסף בגן בשם יונתן חילק לכולם עוגות גזר ובננה שהוא אפה עם אמא שלו. הן היו ארוזות בתוך מין גביעי מאפין צבעוניים נורא, ואחרי שאחת הגננות קילפה לסופי את הנייר, היא התבאסה ורצתה עוגה חדשה, בצבע אדום. לא הסכמתי, כי ידעתי שלא בעוגה היא מעוניינת, אלא רק בעטיפה, ואחרי כמה דקות של תסכול, אמה פתאום הציעה לתת לה את העוגה שלה, שהיתה נתונה עוד בעטיפה כחולה. היא היתה מרוצה והסכימה להתחלף. בערב סופי סיפרה את הסיפור: "אני בכיתי. הוהוהו. אני רציתי עוגה אדומה."
אני: "ומה אמא אמרה?"
אמה: "אבל אין עוגה אדומה, סופי!"
סופי: "זה מה שיש!"
אני: "ומה קרה אז?"
סופי: "אמה נתנה לי עוגה כחולה! עם נקודות כאלה!"

אחר כך הן אכלו חמשושים, שזה מין קרטיבים פצפונים בכל מיני צבעים שמגיעים בשקית של חמישה. אמיר ואמה קנו אותם במכולת.
סופי לאמה: את סיימת? את רוצה עוד אחד?
אמה: כן.
סופי (אלי): אנחנו רוצות ארטיק צהוב.
אני: רגע, בואו נעשה הפסקה קצת.
אמה(במהלך אסטרטגי מבריק): אבא, אתה רוצה להביא עוד ארטיק לי?
סופי: וגם לי. ארטיק צהוב.
אבא: אבל אם אני מביא אז לא מחליפים. רק צהוב וזהו.
אמה: רק צהוב!
אבא: לא אדום, לא כתום ולא חום.
אמה: רק צהוב.
אבא: בטוח?
סופי: לא. אני רוצה כתום.
(אבא חוזר עם צהוב אחד וכתום אחד. מחלק לבנות הנרגשות)
אמה: ארטיק צהוב!
סופי: איזה ארטיק חמוד מאוד! הוא ג'ינג'י!