שירלי

היה לילה מהגיהנום, שאת רובו ביליתי חולקת ספה מתקפלת עם סופי, בלי שמיכה. בבוקר אמיר קם אל הבנות, שהתייצבו שתיהן על המיטה שלנו ברבע לשבע. הוא אמר: "אתן רוצות לבוא איתי לסלון?" ואמה אמרה: "איזה כיף! אני כל כך מתרגשת!"

אחרי הגן ישבנו על מדרגות הדואר עם אוריאן, אמא שלה ניבה ואחיה התינוק איתמר, שלמרות שהוא רק בן שנה וחודש, מתהלך ורץ, וקנו לו נעליים ראשונות. אמא של אוריאן אמרה שאיתמר חושב שהוא פיטר פן שיודע לעוף, ואז פנתה לאמה, ושאלה: "ילדים יודעים לעוף?" אמה חשבה על זה רגע נורא ברצינות, ואמרה: "רק אם הם נופלים."
כשהראיתי להן את הסנדלים החדשים של איתמר הקטן, שאלתי אם בכלל עושים נעליים בגודל כזה, וסופי, מומחית נעליים ידועה, אמרה: "זה הגודל הראשון."

בארוחת הערב -

אמיר: "אתן יודעות שאני מאוד אוהב אתכן?"
אמה: "כן. גם כשאנחנו בונים בית של דורותי וקופצים מעל הגלים אז אתה אוהב אותנו."

אמה: "יש שירלי במיומנה?"
אני: "לא. פעם היתה, אבל אז היא עזבה והחליפה את השם שלה לדידרה. והיום, כשקוראים לה שירלי ברחוב, היא אפילו לא מסתובבת."
אמיר: "באמת?"
אני: "בסיפור שלי היא לא מסתובבת." (אמה מביטה בי בחוסר אמון.) "את יכולה לשאול את אבא."
אמיר: "זה נכון."
סופי: "שירלי היתה גם במומנטיטו."
אני: "לא, היא היתה במיומנה. זה היה מזמן, לפני שנולדתן."
סופי: "נכון. ועוד לא היו לנו עיניים."
אמה (לסופי): "את אמה, בסדר? כי אני החלפתי שם חדש. אני שרונה."