אחר הצהרים הקמנו אוהל ברוטשילד, שם סופי קראה ספר: "אהרון והעיפרון הסגול, מאת סופי שור. איורים מאת אמה שור."
אמה: "אני ציירתי את הספר הזה!"
בכללי, סופי היתה נרגשת מהמאהל מאוד, הלכה וצהלה מכל אוהל שקושט או היה צבעוני מהרגיל. אמה פחות נהנתה, אולי כי היא הרגישה לא כל כך טוב, ובלילה קודם היה לה חום. אני חושבת שמדובר באחד הדברים הכי מרגשים שנתקלתי בהם בעיר הזאת אי פעם, ושיום אחד הבנות ישמחו לגלות שיש להן תמונות מהאירוע הזה.

אחר כך הלכנו לבית של סבתא לקרטיבים, אוכל ומשחקים. הבנות פתחו חנות לממכר קרטיבים. הן התחילו במכירת קרטיב דובדבן ולימון, וסיימו בקרטיב 'פיל גדול', קרטיב בטעם 'עכבר עם זנב מטופי' וקרטיב בטעם 'פעמונים ובלהבלהבלה'.
אחר כך אמה סיפרה לנו מה שקרה במקלט, כשדוד הנרי ודודה אם התחבאו בזמן שדורותי נתקעה בסופה בתוך הבית. מסתבר ש"הם התחבאו מתחת למעיל, והמחסן היה ריק. היו שם חולצה ומכנסיים, והיו שם עכבישים וגור של פילים וגור של כלבלב אמיתי שקראו לו סוני. זה שם מאוד חמוד." וכו' וכו'.

אמא שלי הראתה להן הצגה שהיא הקליטה בטלביזיה, של 100 שנה ללאה גולדברג, בה שרו שחקנים שירי ילדים עם תזמורת פילהרמונית. בלונדה אחת שרה את אחד משירי הילדים המוכרים, ואמה אמרה: "איזה קול יפה יש ללאה גולדברג!"

חוץ מזה, הנה לוח "מה עשינו בשבת" המפואר של הגן.