הסערה שלא היתה

הבטיחו סערה מטורפת בסוף השבוע, ואתמול עף הגג של בית מיומנה, אבל היום היה דווקא מזג אויר סביר. קר, אבל לא משהו מעניין במיוחד. בבוקר אמה יצאה עם לוקה ואני הצטרפתי. בככר ביאליק פגשנו את אוריאן שציירה בגירים, ואמא שלה סיפרה שהיא היתה חולה כל השבוע, ושהיא בטח התגעגעה אל הבנות. אמה מיד אמרה שהיא התגעגעה לאוריאן, ואז גם הלכה אליה, עצרה בפאוזה דרמטית, ואמרה לה ברצינות: "אני התגעגעתי אליך." הגעגוע כנראה סופק מהר, כי המשפט הבא היה: "בואי נלך הביתה."

החלק השני של הבצק של מאפה הכבדים והיין הגאוני הלך למטרת הכנת פיצה אצל סבתא ריטה. הבנות (שקיבלו כובעים נורא מצחיקים במתנה מריטה), עבדו מאוד קשה, ויצאה פיצה ברמה מטורפת. הנה כל השלבים:

ריטה נתנה לנו להסתכל באלבומים ישנים של אמיר ואופירה שהיו ילדים, ואבא של אמיר כיכב בהם. אמרתי להן שזה אנריקה שדיברנו עליו.
אני: "הוא היה אבא של אבא."
אמה: "והוא גם היה רופא."
אני: "נכון."
אמה: "אבל הוא כבר לא התפקידים האלה."

כשתומי דיבר איתן על קשרי-משפחה, מי דוד של מי וכד', סופי התחילה לבכות ולהתעצבן כשהוא אמר לה שאני דודה שלו. "אני מחליטה שאת לא תהיי דודה שלו!" היא אמרה לי, ולתומי: "אני לא הבת של דודה שלך. אני רק הבת של אמא שלי."

כשתאומים לא צריך מראה.