מבקרות

לאמה וסופי יש ג׳וב חדש: מבקרות תיאטרון של הצגות חנוכה מטעם התוכנית ׳עושים צהריים׳ של יעל דן בגלי צה״ל. הן הלכו להקליט את הפינה הראשונה בתחנה עצמה, שם קיבלו סיור מושקע בכל האולפנים ובתקליטייה מהמפיקות נטע ונינה המקסימות, ודיברו ושרו מאוד יפה.
במסגרת מילוי תפקידן הן נשלחו להצגה אדרבא של מיומנה, למותק בממלכת הקרח, פסטיבל מלא בכוכבי ילדים שהן לא מכירות באצטדיון נוקיה, וביום שלישי ילכו לצלילי המוסיקה. בינתיים הן מאוד נהנות מהחוויה. אחד מרגעי השיא היה הפגישה המרגשת עם מיכל ינאי מאחורי הקלעים, אותה הן דווקא כן מכירות.

הלינק לשידור הראשון פה:
https://www.youtube.com/watch?v=gdzghmi1Sj0

מתרגשות עם מיכל ינאי מאחורי הקלעים של מותק בממלכת הקרח

עם התלבושות המטורפות של ׳מותק׳

עם איש סופר נחמד שקורא לעצמו דוד חיים

אמה הכינה נקודות לפינה על אדרבא. (ולא אמרה מהן כלום.)

עם יעל דן המקסימה

ובעניינים אחרים:

סבתא: ״סופיל׳ה, זה לא מפריע לך שהנעליים שלך הפוכות?״
סופי: ״השאלה היא למה זה מפריע לך.״

ואחרי שהטלביזיה נתקעה על מצב רדיו ולא הצלחנו להחזיר אותה לרגיל, הסקנו שצריך להיעזר באבא אמיר.
אמה: ״אבא הוא מחשב בעצמו, ומחשב אחד יודע איך לעזור למחשב אחר!״

ועוד אחד של אמה בנושא מה שהולך פה: ״הבלוג הזה הוא כמו קולאז׳ של החיים שלנו.״

הבניין

שמענו פול סיימון.
אני: ״הוא אומר שהתקרה של מישהו אחד היא הרצפה של מישהו אחר.״
סופי: ״זה נכון?״
אני: ״מה את חושבת?״
סופי: ״שכן, כי משהו שמישהו אחד ממש אוהב, מישהו אחר יכול ממש לשנוא!״
אמה: ״זה כמו בית ספר לבשלנים מתחילים, שבשבילם זה ממש מסובך, ובשביל אחרים זה ממש פשוט.״
(ואני חשבתי שהן ידברו על הרצפה שלנו שהיא התקרה של שלומי.)

ואם כבר מדברים על הבניין, יש למטה בימים האחרונים סירחון בלתי נסבל של ביוב.
אני: ״אני לא מבינה איך הדיירים פה לא משתגעים מזה!״
סופי: ״כנראה כולם תתרנים.״

שגרה

בשבת, כרגיל, פתחנו את היום בהתגייסות משפחתית לבלאגן בבית. סופי לא היתה מרוצה. ״שוב פעם אני אצטרך לספר בכיתה, כשישאלו מה עשיתי בשבת, שסידרתי את הבית?״

לקראת חנוכה

סופי המציאה חידוש דרמטי לשיר חנוכה מסורתי. בשיר ׳חנוכיה לי יש׳, במקום: חנוכיה שלי, אורך נא העלי, יש לשיר: חנוכיה שלי, בוער לי בעלי!

רבין של אמה

ביום הזיכרון לרצח רבין קיבלו הבנות הרצאות ארוכות בנושא בבית ספר. כשהן חזרו אמה ביקשה לצייר אותו. העליתי תמונות שלו בגוגל, ואחרי שהסכמנו שבצעירותו הוא היה חתיך לא נורמלי, היא בחרה תמונה אחת וציירה אותה. התוצאה היפה הועלתה לרשתות החברתיות, ומשם הגיעה לנועה, הנכדה של רבין, שאמרה שהציור מאוד ריגש אותה. את אמה זה נורא הלהיב, בעיקר כי בדיוק סיפרתי להן על הנאום המפורסם שלה, והן מאוד התחברו לזה. אחרי שהיא צבעה אותו, אמה החליטה להראות את הציור למורה וכרגע הוא תלוי בכיתה, ואני מקווה שהוא ישרוד ויחזור הביתה בשלום. הגברת מציירת הרבה לאחרונה, ובהמשך עוד שני ציורים מהיומיים האחרונים.

על פי הספר ׳לאן הולכות הדאגות בלילות׳

דיוקן עצמי

הבנות גם קוראות כל הזמן, וזו תגלית די חדשה ומדהימה. מצד שני, כשכבר נדמה שהן הלכו לישון לפני שעה, תופיע גברת, לרוב זו תהיה סופי, ותודיע: ״סיימתי את כל הספר!״

גדלים

אמה הסתכלה היום על דף קשר ישן עם תמונות, מהשנה הראשונה שלה באשכול גנים: ״אני מתה על התמונה הזאת, זאת אחת התמונות הכי יפות שלי. אבל כל התמונות שלי יפות. אני מהממת.״

קצת אחרי המונולוג הזה, הגיעה אלינו הביתה סבינה הנחמדה מחברת התרופות פייזר שהסבירה לנו ולבנות איך נותנים הורמון גדילה. הבנות שיתפו פעולה מדהים והכל לווה בהמון חיבוקים וצחוקים. אני קצת התבלבלתי מכל ההסברים אבל אמיר הבין ואפילו הזריק לבנות בפעם הראשונה, בזרוע. הן דיווחו שזה לא כאב בכלל.
אני: ״זה בסדר לך? את יכולה לחיות עם זה?״
סופי: ״לגמרי. זה ממש שטויות.״
בהמשך גיליתי שאמה שיתפה היום את כל הכיתה במה שעומד לקרות. כששאלתי מה בדיוק קרה שם, היא אמרה לסופי להיות המורה מעיין ואז הציגה את הסצינה ולחשה לסופי מה להגיד. משפט המפתח היה: ״אני מתחילה לקבל זריקות של הורמון גדילה כי אני גדלה כמו כולם, רק שאני לא גדולה כמו כולם.״

סבתא מורי, ששמה הוסב לסבתא יעלי, פתחה את חגיגות השישים שלה, באנו אליה לסשן צילומים סוער עם ליאור החמוד ואז אכלנו יחד. יום קודם חשבנו שצריך להכין לה עוגה ושאלתי את הבנות איך נקשט מלמעלה. אמה חשבה נורא ברצינות ואז אמרה: ״אני יודעת! נכין מבצק סוכר את המקל של סבא פיסקה!״ בכיתי מצחוק.

אלה המתנות שקיבלו הסבתות ליום ההולדת:

פורטרטים על עץ לסבתא ריטה

ציורים על קנבאסים לסבתא יעל

ווצאפ

אתמול ביקרנו אצל סבא ראובן. הבנות הציגו בפניו שירים מההצגה מלך סיאם, ואז הוא לימד אותם איך זורקים חישוקים ואז הם חוזרים חזרה. גם מקס השליך חישוקים, אבל הם לא חזרו. הבנות אכלו, וסבא אמר שהוא יאכל מאוחר יותר, בתשע.אמה: ״בתשע?! בתשע אני ישנתי כבר שעה!״

וכשהוא שאל אותה אם היא אכלה מהפשטידה, היא ענתה לו: ״טרם.״

כשהלכנו סבא הוריד את העגלה למטה, וצעק לבנות: ״רק אל תלכו לכביש!״אמה אמרה לו: ״סבא, אתה היית עכשיו כזה פולני.״

סופי: יש ילדים שכל יום ההורים שלהם שואלים אותם מה היה בבית ספר והם לא אומרים להם כלום, ואז בסוף, כדי שכבר יעזבו אותם, הם אומרים להם דברים לא נכונים. 
אני: באמת?
סופי: בטח. המון ילדים עושים את זה. 
אני: זה מצחיק. 
סופי: זה ממש לא מצחיק כי אחר כך ההורים שלהם כותבים דברים לא נכונים בווצאפ של הכיתה.

קבוצת הווצאפ של הכיתה של סופי מוציאה אותי מדעתי באפן קבוע. לפני כמה ימים אחת האמהות שאלה מה המתכון של מרק הדלעת מתוך ספר שקראו בכיתה, כי היא שמעה ששיעורי הבית הם להכין אותו. עשר אמהות היסטריות נכנסו לפאניקה עד שמישהי הרגיעה את הרוחות. ועכשיו כל זה קצת יותר ברור.

דברים עצובים

סופי מאוד התקשתה להירדם. אמה כבר ישנה.
סופי: ״כשאני שומעת דברים עצובים אני לא מצליחה לשכוח אותם אפילו שנה.״
אני: ״ככה זה. גם אצלי זה ככה. על איזה דבר עצוב את חושבת?״
סופי: ״רצח רבין.״

הסברתי לה למה זה חשוב שנזכור דברים עצובים, וגם שהרגישות שלה חשובה כי היא יוצאת החוצה כשהיא שרה ורוקדת ומציירת. והנה ציורים משיעור אמנות פלסטית עם המורה אייל, שמלמד לצייר מתוך קשקוש, לצייר בגדול, ומזכיר להם שהם לא צריכים להיות מצלמה אלא להיות הם.

הכל מבינה

דיברנו על הספר ויהי ערב, ועל כך שאמיר מעולם לא אהב אותו בגלל האבא הכועס. הבנות אמרו שהוא אבא לא טוב, האבא שבספר, ואמיר אמר שבשביל התקופה שבה זה נכתב דווקא מדובר באבא מאוד רגיש ועדין, כי אז היה נהוג לתת לילדים מכות כחלק מהחינוך. הבנות די הזדעזעו מזה ושאלו למה לא לחנך בדיבורים.
אמה: ״זה לא טוב משתי סיבות. אחת: כי מי שהרביצו לו, יש הרבה סיכוי שהוא ילמד גם להרביץ בעצמו, ושתיים, כי מי שמרביצים לו לא לומד מזה שום דבר, הוא לא מבין למה הרביצו לו, אז זאת דרך מאוד לא טובה לחנך.״

הבנות ישנו בסוכות יומיים אצל סבתא ריטה (רצוף) ושני לילות אצל סבתא יעל (מפוצל). אצל סבתא יעל הן התחילו לקרוא שוב את אור הכפולה. אמה היתה כל כך נרגשת מכך שהן יתחילו לקרוא, שכשהן ליוו אותי ואת מקס הביתה והתכוונו לחזור עם סבתא אליה, אמה אמרה: ״כל שניה שאנחנו נשארות פה זאת שניה שאנחנו לא קוראות את אורה הכפולה.״

יולנדה דה מיאו

אנחנו עמוק בחגים, די נהנים מההפוגה בהסתגלות לבית הספר. לפני שבוע בערך שחררנו את הספר הראשון שיצרנו יחד לאויר העולם. ״יולנדה דה מיאו בקרקס״ שנוצר במלחמה, אצל רינתי בקיבוץ. הכל התחיל כי מקסי היה קורא כל היום את הספר ׳לבד על המרבד׳ וכזה חובב חיות. החלטנו לכתוב לו ספר עם הרבה חיות. המצאנו יחד את הסיפור, רינתי נתנה לחתולה את השם הפרטי יולנדה, והבנות ציירו את הציורים על פי לייאאוט שיצרנו, והדבקנו למקרר. כל מי שסיימה ציור סימנה וי אדום ליד העמוד שלה. כשהכל היה מוכן (16 איורים) כתבתי לכל עמוד את הטקסט המחורז שלו, ורק לפני שבוע וחצי החלטנו ליצור מזה וידאו. אמיר הקליט את הבנות והוסיף מוזיקה ואפקטים מיוחדים והעלינו את הסרטון ליוטיוב. התגובות מאוד מאוד נלהבות, והרבה ילדים מבקשים לראות אותו שוב ושוב.

חוץ מבאיור לבנות יש עוד תחומי עניין רבים, ואמה החליטה לאחרונה שהיא מספקת טיפולים פסיכולוגיים. יש לה כמה שיטות. יש את הקוביה של מקס, שמצויירים על גביה שישה ציורים של ציפורים במצבים שונים, אותם היא מבקשת מהמטופלים לנתח ולהגיד מה מתאר את מצבם הרגשי כרגע ולאן הם מעוניינים להגיע, ויש גם את שיטת שבעת הגמדים של שלגיה (ששת הגמדים, כי אפצ׳י נעלם), שהמטופלים אמורים לבחור אחד להחזיק כשהם מגיעים לטיפול, וזה גם מרגיע וגם מראה, לפי אופי הגמד שנבחר, איך המטופל מרגיש. היו לה המון ציטוטים מצחיקים, אבל ככה זה התחיל:
אמה: ״אני הפסיכולוגית שלך, אוקיי? מה המזג אויר שלך בתוך הגוף?״אמיר: ״סוער.״
אמה: ״מה אתה מרגיש?״אמיר: ״יש לי קצת חום ואני מאוד עייף.״אמה: ״אני מתכוונת לדברים פנימיים. אני לא מתעסקת בדברים חיצוניים. כמה אתה מאושר?״
אמיר: ״מאחד עד מאה? שמונים.״
סופי מגיעה בריצה מאחור, עם מסיכה ונציאנית, מתפקעת מצחוק, מחבקת את אמיר.אמיר: ״עכשיו מאה.״
אמה:״...וזאת הליצנית הרפואית שלי.״

משקפיים בשתיים

הבנות התאבזרו לאחרונה במשקפיים. יש להן צילינדר, ללא מספר, מה שגרם להסתגלות הדרגתית, ולכך שבדרך הביתה מהחנות הרצפה נראתה להן כפולה והן לא הבינו איפה לדרוך. הן נורא מרוצות, אבל עדיין לא למדו לתפעל את האביזר עד הסוף או להבין מה בדיוק הוא משפר להן בראייה. בינתיים סופי מספרת לכולם שבכיתה ח׳ היא תעשה עדשות, ואמה טוענת שהיא לא בעניין של עדשות בכלל כי היא אוהבת להיראות חכמה. ימים יגידו.

מיד כשיצאנו מהחנות

משקפיים ולחמניות רימונים לראש השנה

מה זה קיקי

אני (לסבתא): ״טליה לקחה את יולי עם קיקי לבדיקות.״
אמה: ״מה זה קיקי? אה, את התכוונת לקקי.״
(קיקי, מהכל עובר חביבי. אין מה לעשות, קיקי זה מצחיקי.)

הבנות הלכו עם רומי ואמא שלה ל״חליל הקסם״ באופרה ומאוד נהנו. אני, אמיר ומקס (שתפר את הכיכר בהליכות), חיכינו בחוץ. כשיצאנו ניהלנו שיחות והוחלט שמעתה אמה מנהלת את המשפחה. הבנות דיסקסו ואז החליטו לחלק ביניהן את המטלה, בשיתוף פעולה. אמה תהיה אחראית על לזכור כל מיני דברים, סופי תגיד את החוקים של הבית, ואת ההחלטות שיש להחליט הן יחליטו יחד.

אמה: ״לי לא אכפת מה חושבים עלי. חשוב לי רק מה שאני חושבת על עצמי. לא חשוב לי אם חושבים שמה שאני לובשת יפה, או אם חושבים שאני כותבת יפה, העיקר שבעיני זה יפה. ואני מאוד אוהבת את איך שאני נראית. ואני גם מאוד אוהבת אותך.״
אני: ״אני חולה עליך, מושי.״
אמה: ״יותר חשוב לי שתאהבי את עצמך.״

גברת קאלו מא׳2

הבנות מסיימות היום את השבוע הראשון בלימודים. זה עמוס ושונה מאוד מכל מה שהן מכירות, אבל חוזרות מרוצות הביתה ושמחות ללכת לשם בבוקר.
אמה יושבת ליד אמילי, וסופי, שעוד לא מכירה ילדות בכיתה, יושבת ליד ילדה שהיא עוד לא ממש מכירה בשם עמנואל. בהפסקות סופי מבלה הרבה עם לילה (מכיתה ב׳) ועם אמה ואמילי.
הייתי איתה בבוקר בכיתה, וילדה בשם לוסי, שהיתה בגן אחר באשכול, פנתה אלינו ושאלה: ״זאת פרידה קאלו?״ וסופי ענתה: ״לא, אני אחות שלה. פרידה קאלו בכיתה השניה.״


לשתי הבנות היה מה לומר בנושא התלבושת האחידה.
סופי: ״זה לא פייר שהמורה לא צריכה ללבוש חולצת בית ספר.״
אמה: ״זה מאוד מוזר שבבית ספר לאמנויות יש תלבושת אחידה, כי זה אמור להיות בית ספר יצירתי, וזה לא נותן לילדים להיות יצירתיים בבגדים שלהם.״

אבל זה חוסך כמה דקות בבוקר.

שלום כיתה א׳

הבנות נכנסו למערכת החינוך ופתחו את המסע הזה אתמול בשערי בית הספר לאמנויות. ההתרגשות הרקיעה שחקים. כל החברים והמשפחה התקשרו לאחר בהצלחה, והבנות קיבלו ממני שתי הפתעות קטנות ששימחו אותן: יום לפני הלימודים הייתי בקריאה של תסריטים, והיו איתי השחקנים שמשחקים את אלמו ואביגיל מרחוב סומסום, עם הבובות שלהם. השחקנים המתוקים שמחו לעזור לי עם זה:

ההפתעה השניה היתה מכתב ממני אל אמה וסופי שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות אתמול. לא סיפרתי להן שהוא יופיע והן נורא התלהבו.

בינתיים הן הולכות לכיתה בשמחה, כשאמה יושבת ליד אמילי, ששומרת לה על המקום, וסופי, שמכירה פחות ילדים בכיתה, מצאה לה מקום קבוע ליד חבורה של בנות. נחזיק אצבעות.

משאב לא מנוצל

סופי אמרה משהו שהעליב את אמה.
סופי: ״מה, אמה, אין לך חוש הומור?״
אני: ״דווקא יש לה המון חוש הומור!״
סופי: ״חבל שהיא לא מממשת אותו.״

ואני, מנסה למכור לסופי רביולי בטטה עם רוטב שיש בו גזר: ״את חייבת לטעום איך הגזר מתכתב עם הבטטה!״
אמה: ״מה, הם מתכתבים? הם עושים לייקים אחד לשני?״

ולבקשת הרבה ילדות וילדים, הבנות הצטלמו לכמה שירים מ׳לשבור את הקרח׳.

הרגלים

בתקופה האחרונה, של מחלות ומלחמה, הבנות סיימו כל לילה כשהן אצלנו במיטה וקצת שכחו גם איך להירדם לבד. דיברנו על זה שצריך לחזור לישון כמו שצריך כמה פעמים.
בארבע וחצי בבוקר אמה הופיעה לידי, בוכה, ואמרה: ״אמא, סליחה, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בבקשה שלכם.״
הכנסתי אותה מיד למיטה.

יולי שנולדה באוגוסט

הבלוג הוזנח קשות, ויש לזה הרבה תירוצים, ביניהם החופש הגדול, העומס וגם המלחמה. בינתיים הבנות סיימו את הגן בטקסים סוחטי דמעות, והיו איתי בקיבוץ בשבוע הראשון של המלחמה, כשאבא אמיר היה בטיול שורשים בפולין.
הבנות חולות כבר שבוע, ועכשיו התגלה שמדובר במחלת הנשיקה. בדיוק לפני כמה ימים סופי אמרה שרק דברים רעים קורים בקיץ הזה. כי יש מלחמה, והן חולות. הזכרתי שזה לא מדוייק. לפני שבועיים נולדה להן בת דודה, הגברת יולי גבירץ דור.

ונחזור לימינו אנו.

אתמול הבנות ציירו איתי ציור משותף ואמה מיד רשמה עליו: ״ציור משותף של אמה, סופי ואמא.״ סופי מיד התחילה להתעצבן, גזרה את הקרדיט וכתבה חדש: ״סופי, אמה ואמא.״ כשאחותה מחתה, היא אמרה: ״אבל אמה, תראי איזה יופי, עכשיו השם שלך מחובק!״

והבוקר התחיל בהתחפשות למרי פופינס, סידור הבית בנקישת אצבעות ודיון על עובדות מעניינות על חיות עם אבא אמיר. סופי התחילה כשהיא סיפרה שנמלים מפיצות ריח וככה הנמלים האחרות יודעות לאן ללכת.
אמיר: ״כתוב פה שפרות יודעות לעלות מדרגות ולא יודעות לרדת.״
אמה: ״כמו מקס!״

אגב מקס, הוא התחיל ללכת, כמו שיכור אירי עם עלות השחר, וקורא לשתי הבנות ׳טו.׳
סופי: ״אם אנחנו טו וטו אז ביחד אנחנו פור!״

איתמר, האהוב של סופי, חזר מאיטליה, ואתמול היה האיחוד המרגש. המחלה שלה היתה בשיאה בזמן הנסיעה שלו, והיא אמרה: ״אני חושבת שנהייתי חולה בגלל שאני מתגעגעת לאיתי.״ חולת אהבה בשיכון שינקין.

ולמקסי יש בעץ של המיטה שלו שלוש עיניים צפופות יחד. מבחינתו זה חבר שלו, חתול. שמו תול והוא אוהב לדבר איתו ולפעמים גם לתת לו צ׳פחות.

מקס מראה לי את תול

אצל יעל וזהר

פוגשות את יולי

התכתבות מעבר לים

מרי פופינס אה לה סופי

תיקי בצפר מסבתא ריטה

אמה ורינתי מתכתבות

יום שישי האחרון לפני שיולי נולדה

יומולדת לאיתמר

לילה לבן

שוב לילה לבן בת״א ונחילי אדם התחילו להציף את רחובותינו לפנות ערב. הלכנו לראות הופעה בקרית ספר ואז עשינו טיול עם סבתא מורי, יעל וזהר ברוטשילד. עברו חבר׳ה שחילקו חבילות סקיטלס ועוד שני יזמים צעירים שמכרו בקבוקי מים ב-5 שקלים. יעל אמרה שזה מזכיר את ימי המחאה החברתית ושאלה אם הבנות זוכרות שפעם היום אוהלים ברוטשילד. התשובה של אמה: ״העם - דורש - מים ב-5!״

הארטיסטיות

בישרתי לבנות היום שהן התקבלו לבית הספר לאמנויות. הן מאוד מאוד שמחו והגיבו כמו שתי יתומות בבית יתומים: ״ונוכל לשחק! ולשיר! ולרקוד! ולצייר!!!!״
חני התקשרה בסקייפ לברך את הבנות.
חני: ״אני כל כך מתרגשת!!! הופתעתן כששמעתן שהתקבלתן לאמנויות?״
אמה: ״לא. אני יודעת שאני מאוד טובה באמנות.״

שש

הבנות האהובות שלנו הגיעו לגיל שש. כל חודש יוני הזה העמוס כלל עד כה חמש מסיבות יומולדת ומסיבת סיום גן אחת (של סופי) בה שרה להקת הכלניות בפעם האחרונה (ניתאי, אמיר ורועי הדס האדירים) את שירי גן כלנית.
מסיבת יום ההולדת לחברים של הבנות היתה מדהימה במיוחד והתקיימה בעבודה של אמיר. הוא הראה לחמודות והחמודים את המתקנים שהוא עובד עליהם, ויקי באה ועשתה להם סדנת קצב קצרה ואז אמיר חשף את ההמצאה של הרגע האחרון, השוס של האירוע: הילדות צולמו על מסך ירוק והוקרנו על הקיר הסמוך כשהן שתולות בתוך שירים מ״לשבור את הקרח״. לא היה גבול לתדהמה, לשמחה ולהתלהבות והדבקות בהן שרו את השירים.
יום אחר כך סופי סיפרה לי שאחת האמהות בגן דיברה איתה: ״היא שאלה אותי בת כמה אני, ואמרתי לה, וזאת היתה הפעם הראשונה שאמרתי שאני בת שש! זה היה כל כך מוזר.״

עוגת לשבור את הקרח מאת טליוש

אגב, הרומן של סופי ואיתמר (שם עם כובע מלחים) ממשיך. הם אוהבים עד הגג. הוא הביא לה מתנות מקסימות: קנבאס לציור, צבעים ועוד. כשאמרתי לה שהמתנות נורא מוצלחות היא אמרה לי: ״אמא, איתמר מאוד קשור אלי.״ ואמא של החתן ליחששה שהוא אמר לה שהוא אוהב את סופי כי היא חכמה, כי היא כל כך מוכשרת וכי היא נורא יפה. אה, ושהכל התחיל כשבתחילת השנה היא שאלה אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלה.

סופי ואיתי

יומולדת לילדי יוני בגן הדס, כולל הפעלת הטיסנים שהמצאתי

טרופיקנה

קמנו, אחרי יומיים של שרב, לגשם.
אמה: ״מה זה פה, קו המשווה?!״

חוץ מזה לוקה שלנו נפטרה לפני שלושה ימים, בשיבה טובה מאוד.
סופי: ״אנחנו צריכים לעשות שבעה ללוקה, להדפיס תמונות מהמחשב ולהקריא את הספר ״לוקה שלנו״. מורי יהיה מאוד עצוב.״

הן גם סיכמו שהיא בטח פוגשת עכשיו את אחותה פיצ׳קה, ואת שפריץ, וגם את סבא פיסקה. כשהיינו בקריית ספר סופי הסתכלה בשמיים ואמרה על ענן אחד גדול שזה נראה כמו השיער של סבא. זה היה רגע אחרי שאמה אמרה שסבא פיסקה היה מאוד שמח לבוא למסיבת יום ההולדת שלהן שתתקיים אצל סבתא מורי, ועל כן סיכמנו שהנה, הוא הגיע.

פרוזן יוגורט

סופי: ״קוראים לחג הזה חג הביכורים כי פעם היו קוטפים את הפירות והירקות הבכורים ומביאים אותם לכותל הצפוני.״

הבלבול הוא בהשראת הסרט ״לשבור את הקרח״ שהבנות מכורות לו ושרות את השירים ממנו מבוקר עד ליל. אמה לרוב משחקת את האחות הקטנה אנה, וסופי את אלזה, מלכת הקרח. כשהן ביקרו אצל אמה לוי השבוע הן עשו להורים שלה את ההצגה שלהן ובאמצע היה חידון. אמה שאלה את כולם איך קוראים לסרט באנגלית. אף אחד לא הצליח לנחש אז היא חשבה על רמז: הפתרון מתחיל ב-ק׳. שוב נזקפו גבות. התשובה של הרמז היתה ׳קפואה׳, שהוא התרגום ל׳פרוזן׳.

*עדכון: מישהי התערבה בפייסבוק ואמרה שסופי צודקת, ושבימים עברו את הביכורים של העולים לרגל אכן הביאו אל הכותל הצפוני של בית המקדש.

מדעי האהבה

לסופי יש חבר. קוראים לו איתמר והם מאוד מאוהבים. היום הוא בא אלינו. דיברנו בדרך על החוגים.
אני: ״בחוג מדעים יש גם בנות?״
איתמר: ״כן. יש הרבה בנות.״
סופי: ״אבל לפני מארי קירי לא היו בכלל בנות במדע.״

דומינו

אני: ״הגננות לא באות למדורות ל״ג בעומר בדרך כלל.״
אמה: ״קרן גם לא יכולה לבוא כי היא צריכה לתכנן את המדורה של אלונה, אז זה עושה דומינו.״
אני: ״מה זה ׳עושה דומינו׳?״
אמה: ״זה דברים שנופלים אחד על השני.״

דה ברייט סייד

עוד חודש יומולדת שש, והיום סופי ערכה ספירה והבחינה שסביר שיחגגו להן חמש פעמים: לחברים, אצל סבתא יעל, אצל סבא, אצל סבתא ריטה ובגן.
סופי (בתרועת ניצחון): ״כשהסבים גרושים אז יש יותר מסיבות יום הולדת!״

הרמה להנחתה

סופי: ״ביום שני אני הולכת לאיתמר והוא אמר שכנראה שביום רביעי הוא יבוא אלי, אז אמה, תדעי שהוא בדרך כלל אוהב לשחק במשפחה שאני האמא. אז את לא יכולה להיות האמא.״
אמה: (נעלבת) ״אבל סופי... זה לא יפה להגיד כזה דבר...״
אני: ״זה בסדר, אם הוא יבוא אתם תשחקו לכם יחד ואני ואמה נשחק לבד.״
סופי: ״אמה, אני רק לא רציתי שתבהלי, בגלל ש-א׳, הוא לא מכיר אותך כל כך...״
אמה: ״אל תגידי אפילו את ב׳ כי אני יודעת שזה יהיה משהו מעליב!״

זיקוקים

דיברנו על העובדה שהקיץ לא ניסע לחו״ל.

אמה: ״אבל השנה אנחנו עולות לכיתה א׳, אז זה יותר מדי מרגש בשביל שגם ניסע לחו״ל, כי זה משהו שקורה רק פעם אחת בחיים!״
סופי: ״לא נכון. זה קורה כשאתה בעצמך עולה לכיתה א׳, ואז כשהילדים שלך.״

אני: סופיל׳ה את חייבת להפסיק לבוא אלינו למיטה בלילה.
סופי: אבל היו לי מחשבות רעות.
אני: איזה מחשבות?
סופי: את יודעת, על תמותה וכאלה.

אתמול לקחתי אותן לכיכר רבין, לכבוד יום העצמאות ה-66 של ישראל, לראות זיקוקים. הן נורא נורא התרגשו. בדרך ראינו את הספריי שלג שילדים ריססו על כל דבר אפשרי.
אמה: ״הם כאילו אומרים: הייתי פה, ופה, ופה, ופה ופה!״

אמיר אחר

אמה: ״זה צ׳יפס בדיוק כמו שהיה במסיבה של אמיר!״
אני: ״איזה אמיר?״
אמה: ״זה שהתאהבנו אחד בשני בחדר של סבתא.״

* לא לחשוש, מדובר בבן של ורד, בת דודה של סבתא, שחגג לאחרונה בר מצווה.

היום הבנות היו ביומולדת שש בנושא צ׳רלי צ׳פלין של ניבה. נשמע שהיה מדהים. הרצאה על חיי צ׳רלי, הקרנה על הקיר של סרטונים פלוס פופקורן, צילומים בשחור-לבן, ואז:
סופי: ״שיחקנו בחבילה עוברת לפני החלק עם הפינצטה.״
אני: ״הפינצטה?״
סופי: ״היתה פינצטה בצורת שפם!״

*פינייטה.

חידה

אמה: ״אני עושה לו את השפם הקטן והעבה, ואני עושה לו את האף המאוד מאוד משמעותי שלו.״

את מי ציירה אמה?

פסח

ארבעה לילות מתוך חג הפסח בילו אמה וסופי מחוץ לבית. לילה אחד אצל דודה אופירה, שניים אצל ריטה ועוד אחד אצל סבתא מורי. מבחינתן בכלל לא היו חוזרות, אבל היו התחייבויות שונות וארוחות משפחתיות לרוב.
חני שלנו תיכף יולדת, והציפייה רבה. היום הוא התאריך המיועד שלה ובקרוב נראה סוף סוף את התינוקת שאולי יקראו לה אלה ואולי מיה ואולי בכלל נולה או מילה או ליב. אמה חושבת שמיה. סופי שאלה. נראה.
היום, אחרי שהן ישנו אצל סבתא והזמינו אותי ואת אמיר ומקס לארוחת בוקר של מצה-ברייט, סלט ומיץ תפוזים, הלכנו לפגוש את ניתאי, טליה ויובל בגינה. יובל לימד את הבנות איך עושים מדיטציה טרנסנדנטלית. הוא הראה להן איך יושבים, איך מתמקדים בנקודה ואיך לנשום, והסביר שצריך לרוקן את הראש, ולא לחשוב על כלום.
יובל: ״ניסיתן לחשוב פעם על שום דבר? תחשבו על כלום בפיתה.״
סופי: ״אבל אז אני אחשוב על פיתה.״

אחרי זה שאלתי את אמה מה ההבדל בין המדיטציה של יובל לזו שהיא למדה בקייטנת הודו (ישיבת לוטוס, עצימת עיניים והמהום אוםםםם). התשובה: ״אני לא יכולה להסביר לך. תנסי את שתיהן ואז תביני. המדיטציה הזאת הרבה יותר טובה בשביל לנקות את הראש ממחשבות.״

פרידה

לעולם לא נשכח שלשבוע אחד בשנת 2014, במקום אמה שור חיינו לצידה של האמנית המקסיקנית פרידה קאלו.
הכל התחיל בפורים. אשכול גנים התחפש השנה לאמנים מכל העולם, וחללים שונים הוקדשו ליצירתם של אמנים שונים. פרידה קאלו זכתה לחדר אדום וקטיפתי, אליו לקחה קרן הגננת עשרה מהילדים בכל פעם, וקראה להם את סיפור חייה הסוער של הפמיניסטית המוכשרת. אמה מאוד התרשמה מהעניין, ובבוקר שלמחרת התיישבה אצלנו במיטה והתחילה לספר לנו על חייה של פרידה לפרטי פרטים, אבל בגוף ראשון ובמבטא ספרדי. התעלפנו מצחוק והנאה, וגם למדנו המון דברים חדשים, והמונודרמה - פרידה, החלה לרוץ בבית, כשלפניה היה חימום תואם: מופע פלמנקו של סופי על הבמה החדשה שאבא אמיר ארגן להן משולחן האוכל הישן שלנו.
אמה הופיעה עם המונולוג מול פחות או יותר כל מי שהגיע לבקר בבית, ויום אחד החליטה ללכת כפרידה לגן. בזמן הארוחה היא עשתה קטע מהמונודרמה שלה לבנות שישבו איתה לאכול, ואמה גורן הציעה שהן יעשו יחד את ההצגה.
השתיים דיסקסו ביניהן את הפרטים, וכך נולד המופע ״שתי פרידות״ המבוסס על הציור של פרידה המראה את עצמה יושבת לצד עצמה-הדמיונית, חברה דמיונית קרובה שליוותה אותה מאז ימיה הבודדים כילדה חולנית. אמה שור היתה פרידה עצמה, שמדברת בגוף ראשון, ואמה גורן פרידה הדמיונית, שמספרת בגוף שלישי על פרידה ומעלליה.
ההצגה היתה הצלחה כבירה. פרחי המורה לאמנות כל כך התרגשה, וגם רחלי המנהלת, שאמה ש. הוזמנה לשוחח עם פרופסורים לחינוך שהוזמנו לאשכול, ויום אחר כך יצאו שתי האמות להרצה של ארבעה ימים ובהם 9 הצגות על במת הסטודיו, מול כל גני האשכול ונציגים שונים ממשרד החינוך.
השתיים היו מאושרות, ורק רצו ללטש ולהופיע עוד ועוד. בסוף כל הצגה הגיע החלק של השאלות-ותשובות, בו נדרשו הבנות לשאלות קשות, כמו למה פרידה לא הלכה לדיזנגוף סנטר כדי להוריד את השפם, האם לאמה יש באמת מבטא כזה, איך הן כתבו בעצמן הצגה ולמה אנשים מתים בגיל צעיר. על הכל הן ענו ברצינות ובטעם רב.
כשהכל נגמר שתי האמות הבטיחו שאחרי הפסח יחזרו בהצגה חדשה.


בקישור הזה אפשר לראות את ההצגה שעשתה אמה קאלו לעידו וחני בחדר השינה ערב אחד:

https://www.youtube.com/watch?v=yCehA6beJJg

אמה ציירה

סופי ציירה

קטנות מאמה

אמה: ״אמא, את תבכי מעצב או מאושר כשאני אעלה לכיתה א׳?״
אני: ״?!... אה.... מה את מעדיפה?״
אמה: ״לא משנה לי. מה שאת תחליטי.״

אמה, בעת צפיה במאסטר שף. ״אבוש, נכון שכל המשימות היו קריטיות בשבילה כי היא פרפקציוניסטית?״

קרו דברים רבים שלא הופיעו בבלוג לאחרונה.

דודה חני הגיעה לארץ, הריונית להתפקע, ויחד עם שמחה וריקודים הביאה איתה גם מתנה מגניבה: חולצות שאפשר לצייר עליהן בגיר. הבנות לבשו אותן לגן והיו פופולריות במיוחד. כשהן חזרו עשיתי עליהן אנימציה

ושבוע לפני כן היה פורים. חג מופלא שכמותו. השנה הבנות התחפשו רק בחג עצמו, ורק בתחפושות שהזמינו לפני כמה חודשים מסין: אמה אסטרונאוטית וסופי מלכת הציור. הן היו מאושרות ונהדרות. בבוקר למחרת, שבת, הזמנתי את סבא ראובן והלכנו לקריית ספר כדי לעשות סשן צילומים. גם מקס התחפש, למקס מארץ יצורי הפרא ויצאו תמונות מדהימות.

אליפות הירוקים

סופי אתמול הכינה סלט. היא בחרה בעצמה את כל המצרכים, שטפה, קצצה, (עם סכין הילדים שלה) תיבלה וערבבה. הסלט כלל עגבניות, צנונית, שום ושיח של כוסברה, ונראה כמו משהו מאחת המסעדות של אייל שני. הבוקר הן הלכו למכולת להביא לחמניות וגבינה לבנה, ולפני שסיימתי היא רצה למקרר, שלפה עוד כוסברה והכניסה לכריכים שלה ושל אמה.
הבת של אבא שלה, ללא ספק.

רפואה נקייה

הבנות משחקות בלהיות רופאות. סופי התחילה עם זה. היא מקלידה מקרים, רושמת תרופות, מדפיסה ושמה חותמת וחתימה. הבוקר היא היתה קצת מוטרדת. ״אני חושבת שאני אהיה פסיכולוגית כשאני אהיה גדולה כי אני לא אוהבת דם וכאלה דברים.״

לפני כמה ימים היא הקלידה והדפיסה גם רשימת שמות של בנות עבור טליה וניתאי, אבל לא בתור רופאה.

אמה ממשיכה להצחיק

לאחרונה אמה קורעת. אין לי מה להגיד.
לסופי היא אמרה: ״אם לא תלמדי אותי אין להכין סלט תפוחי אדמה אז אני לא אלמד אותך להכין כיפה גאודזית!״
לי היא אמרה: ״אני רוצה לבלות איתך הרבה שעות. זה הזמן איכות שלנו יחד.״
כשנשפכה לה בירה שחורה על הרצפה, היא הודיעה: ״הבירה משודרת בחסות אמה.״
ואחר כך, כשסופי שאלה מה זה מלבי, היא ענתה: ״חציל! יש חציל מלבי!״ (כן, בלדי. נשפכתי מצחוק.)

אוריגינל

הגיע הבוקר. אמה הפציעה אצלנו בחדר.
אני: ״הנה אמה המקורית!״
אמה: ״מקורית זה כמו אמיתית, נכון?״
אני: ״כן. את לא החיקוי.״
אמה: ״זה כמו במוזיקה. אני לא ביצוע.״

לפני יומיים הגעתי לגן ואמי, הסייעת של המועדונית בגן של אמה, אמרה לי: ״היא (קרן הגננת) לא רוצה שהורים יכנסו, כי זה עושה רעש והבת שלך קוראת לכולם ספר.״
נכנסתי וכך היה. אמה ישבה מול כולם ברצינות וקראה את הספר אוליביה, והראתה תמונות כשסיימה עמוד. מדי פעם היא גם עצרה ואמרה: ״שקט. זה לא מכבד את החברה שלכם שקוראת לכם סיפור.״ ו״מי שכבר מכיר שלא יגלה!״
ביום למחרת העניין חזר על עצמו.

אוזניים

בגנים לומדים עכשיו על הולנד, ואתמול היינו במוזיאון וראינו עבודות של ואן גוך. היום בדרך לגן אמה סיפרה לי המון פרטי טריוויה על וינסנט, שנקרא על שם אח תינוק שמת, והיה קרוב מאוד לאחיו תאו, ועני, ולא התפרסם בחייו, ועוד ועוד. שאלתי אם סיפרו להם את הסיפור על האוזן שלו. לא סיפרו. (שיט.)
אני: ״הוא היה מאוד עצוב ומבולבל אז הוא חתך לעצמו את האוזן.״
אמה: ״זה בטח עשה לו בעיות בשיווי המשקל.״

הבשלנית

מאסטר שף מחלחל עמוק פה.
כשסופי היתה אצל אריאל, אמה ואבא הכינו ארוחת ערב. הם הכינו יחד קציצות, רוטב, אורז וסלט. הנה שני משפטים של אמה ששמעתי נזרקים לחלל האויר:
״עכשיו רק נבשל כדי להעמיק את הטעם, נכון אבוש?״
וגם:
״זה קצת ככה ישחק על הטעמים, נכון פאפי?״
היא גם אמרה שאם היתה משתתפת במשימה בה צריך להאכיל מאכל שמזכיר את הילדות היא היתה מכינה ספגטי עם רוטב עגבניות וסלט חסה עם רוטב שיש בו מיץ תפוזים.

חולים וגדלים

בשבועיים האחרונים סופי היתה במיון של דנה, והיתה אמיצה, ופגשה ליצנים רפואיים, וסחבה חום במשך עשרה ימים, ובילתה המון בבית, והיתה לי יומולדת, ומקס הגיע לגיל 8 חודשים, הוציא שן ראשונה והתחיל לזחול.
היום הוא גילה את המטבח, ובעיקר את האוכל של לוקה, וניסה לחזור לשם שוב ושוב, כשפעם אחת הצליח לקחת חופן מהאוכל שלה ולשים אותו במים שלה. הכלבה היתה בהלם.
בכל מקרה, ביקשתי מאמה שתשגיח עליו בזמן שאני מבשלת, ושמתי אותו לזחול במסדרון רגע.
אני: ״הוא בסדר?״
אמה: ״הוא לא אוכל משהו רדיואקטיבי או משהו כזה.״

מקס. הוא בכל מקום.

ואת זה אמה ציירה

בליל יום ההולדת שלי, שהיה יום ארוך ובמהלכו כמעט נסענו שוב למיון כל הזמן ובסוף החלטנו באומץ להשאר בבית ולמדוד כל רבע שעה חום, סופי ואני צפינו במחשב, במיטה, במאסטר שף. היה לנו נורא כיף, ואמרתי לה שאני נורא שמחה שעשיתי אותה. אז היא אמרה: ״ואני נורא שמחה שפגשתי אותך.״

(ארוחת יומולדת מהממת אצל אופירה)

תמר

בדרך לגן הבנות קראו את השלט של קפה תמר, מה שגרם לי לשיר: ״גרה בשינקין, שותה בקפה תמר, רוצה לעשות גם סרט קצר... הי! זה יכול להיות שיר עלייך, את גרה בשינקין. אבל את לא רוצה לעשות סרט קצר.״
אמה: ״אבל זה יכול להיות שיר עלייך כי יש לך את האפליקציה!״

חברות

אני: ״ביום רביעי את הולכת לאמה לוי. נראה לי שסופי תעדיף להשאר. חוץ מזה אני אוהבת שרק את הולכת.״
אמה: ״נכון, כי ככה את נשארת עם חברה, ולא לבד.״

אחרי הביקור האחרון של סופי אצל אריאל, שאלתי אותה אם הן עדיין רבות.
סופי: ״אנחנו עדיין רבות, אבל אנחנו משלימות. כשהיא רבה איתי אני פשוט אומרת לה שאני אוהבת אותה, כמו שאני עושה לאמה. בדרך כלל זה עובד.״
וגם: ״אני ואריאל דיברנו על זה. הסברתי לה שזה בגלל שהיא בת יחידה אז היא תמיד רוצה שיעשו רק מה שהיא אומרת.״

בלאגן

הלכנו לגן, ודיברתי על זה שאני לא יודעת איך נספיק להגיע מהגן לרופא השיניים ברבע שעה היום, כי הן יוצאות מחוג בשעה מאוחרת.
אמה: ״פשוט אל תחשבי על זה עכשיו. זה לא טוב. זה עושה בלאגן במח.״
אני: ״איך את יודעת, ממני? או שגם לך זה קורה לפעמים?״
אמה: ״זה לא קורה לי. אני פשוט דואגת לך.״

קיבלנו מהגן שלה תמונות מלפני כמה חודשים, מאחת משתי ההרצאות שערכה לכל ילדי הגן בנושא מערכת השמש. אני חושבת שהתמונות מדברות בפני עצמן.