מאסטר שף

אמה ואמיר הכינו אתמול בערב דפי אורז ממולאים בשלל מילויים מגוונים, ויצא ארוחה די מטורפת. אני וסופי, שלא הרגשנו הכי טוב, שכבנו במיטה עד ארוחת הערב.כאמור, ההתפעלות מהתוצאה היתה רבה.
סופי: "אבא ממש משחק אותה. הוא מדייק. הוא פשוט מדייק!"

דרמה על הבוקר

התנורים מאוד מייבשים את הבנות בלילה, וסופי אמרה: "אי אפשר יותר עם התנורים האלה! הם פשוט עושים אותנו סמטוכה יבשה!"

כשאמה ראתה את הגברת לוקה שוכבת לה בהנאה על השטיח החדש היא שאגה: "קטסטרופיה!"

במטוטא ממך

יש לאמיר את המשפט האלמותי שהוא היה אומר לבטן בהריון הראשון וממשיך עם זה עד היום: "בנות יקרות של אבא, אל תקשיבו לאמא, תקשיבו רק לאבא. תודה, אבא." עכשיו אמה אומרת לבטן שלי: "תינוק יקר של אמה, אל תקשיב לאמא ואבא, תקשיב רק לאמה וסופי. תודה, אמה."

היינו היום במענית, במסיבת יומולדת 86 לסבתא מרים ו-19 לאריאל. היה מאוד טעים ונעים והבנות המשיכו לעבוד על כלי הקרמיקה שלהן, צבעו אותם לקראת הגלזורה והשריפה. בדרך הביתה עצרנו במקום מיוחד וקנינו שטיח לסלון. כשחזרנו פרשנו אותו.
אמיר: "איזה כיף שיש לנו שטיח!"
אמה: "אפשר להתענג עליו כהוגן!"

באמצע שיחה ערה באמבטיה, סופי אמרה: "די, אמה. את הורגת אותי."

אמיר שור הראשון

לאחרונה הבנות המירו את תקליט ההירדמות הקבוע שלהן 'הטיול לארץ התוים' בדיסק הראשון של אבא אמירי. הדיסק נפתח בתרועת תרנגול. סופי שאלה אם הוא הלך והקליט תרנגול אמיתי ואני הסברתי שזה תרנגול אמיתי, משיר של הביטלס. אחרי כמה דקות התנהלה השיחה הבאה:
סופי: "את יודעת מאיפה התרנגול? הוא גנב את זה מהביטלס!"
אמה: "אה, הבנתי. הוא רצה להיות כמו הביטלס."

מעבר לזה הבנות מטפחות תאוריה שגורסת שיתושים מעדיפים שמאליים על ימניים, תמיד ילכו לאמה ולא לסופי, לאמיר ולא אלי, ואפילו לדליה ולא לסבא ראובן. (הכל נכון עובדתית.) מעניין.

אבולוציה

או יותר נכון: כשלים מסויימים בהבנת האבולוציה.
סופי: "מעניין איזה דינוזאור אני הייתי."
אמה: "בספארי יש אדם קדמון, אמא?"

ובצהריים שמענו תקליט. סופי הקשיבה ברצינות ושאלה: "מי זה הזמר? יש לו קול כמו של אייל שני."
התשובה: לואי ארמסטרונג.

טליה הביאה אמש, למסיבת הכריסמס, לחם סלק מיוחד. אכלנו אותו לצד מרק עוף משובח של סבתא מורי לצהריים.
אמה: "בלחם הזה מלחמנינה יש פלפל אנגלי. אבא יאהב את זה."

מי שטראח בערב שבת

הבנות עשו הערב מסיבת קריסמס קטנה. טליה הביאה אוכל משובח: מרק בטטה ועדשים ומאפינס שסודרו בתבנית מושלגת מקוקוס, עם שוקולדים בצורת סנטה, ואני ואמה הכנו מקלוני בצק טעימים. היה נחמד ואפילו חני הצטרפה אלינו בסקייפ.
אמה, בשלב מסויים, הביאה מאפה פלסטלינה בצלחת, ואמרה: "קראים לזה מאפה טראח. כי מאוד טרחתי עליו."

הבעיה

אמה: "הבעיה שאני לא יודעת לקרוא בכתב, אני יכולה לקרוא רק בדפוס."

אמה מצחיקה את החבר'ה

אחרי שחלף על פנינו אוטובוס עם פרצופו הזחוח של ביבי: "את יודעת מי הייתי רוצה שיהיה ראש הממשלה הבא של ישראל? ברק אובמה."

אחרי שציירה על השולחן וננזפה: "ציור זה לא לכלוך. לכלוך זה חול או בוץ או נצנצים או קאפקייקס."

ובפינת השידוכים: "עכשיו אני ממליצה על סבתא מורי לכל איש, אוקיי? כי היא עושה את המרק הכי טעים."

חימר תיאטרלי

אמה נזכרה היום שבביקור הקודם בקיבוץ מענית הן הכינו כלי חימר, ושבביקור הבא הן יצבעו אותם ואז הם יכנסו לשריפה. ולדבריה: "יש שלוש מערכות ללעשות חימר."

ושני סרטונים לא קשורים, קצרצרים ומצחיקים:

אני ואמה בדואט לחג המולד -

סופי בריקוד קטן -

פספוס

אכלנו ארוחת צהרי שישי יחד, ארבעתנו. אמה לקחה ביד חופן של תירס ואפונה והציעה לי שוב ושוב לאכול. סירבתי בנימוס עד שבסוף היא הביטה בי ברחמים ואמרה: "אמא, מבחינתי את מפספסת."

כשכולם סיימו אמה אמרה: "עכשיו הבית עשה גרעפס ענק כי אכלנו ארוחה דשנה."

sleeveface

אמה: "אבא, איזה כיף שאתה הולך לעבודה! זה היה בסרקזם."

סופי: "פעם בננה אכלה את אילנה."
אני: "אז מה קרה לאילנה?"
סופי: "היא לא תאכל יותר בננה."

בטיפול

סופי: "בעוץ לי גוץ לי הם ממש פסיכולוגים!"
אני: "הא?"
סופי: "כי הם לא כותבים מי מופיע בהצגה, רק את מי שהופיע פעם, אז הם ממש פסיכולוגים."
אני: "הא?!"
אמה: "התכוונת שהם פסיכים?"
סופי: "כן."

חוויות קולינריות

אמה על לחם מטוגן: "אמא, נכון שכשהסוכרים מתפצפצים לך בפה זה טעים נורא? זה טעים עד מוות."
סופי על עוף ואורז: "הטעמים האלה נוגעים ללב."

טוב-לפידים

לפני כמה ימים סיפרנו לבנות משהו מאוד משמעותי.

סופי אמנם היתה קצת בשוק אבל אחרי כמה דקות הפכה למאושרת כהוגן, וכל כמה דקות באה להגיד לי: "אמא, את בהריון." ו"אמא, את באמת בהריון?" כשהלכנו לאכול באלכסנדריה שניצל של ניצחון עם סבתא מורי וניתאי, הן כבר נראו ככה:

מאז יש לנו הרבה דיונים על שמות. אמה הציעה איריס, גילי ושלמה ע"ש שלמה ארצי. סופי הציעה סופיפית, על שמה.
מדי פעם אני מעלה שם וכולם מחווים את דעתם.
אני: "מה דעתך על השם הולי?"
סופי: "טוב! לא ככי-ככה. טוב-לפידים! זה אומר שזה ממש בול."

(*'ככי-ככה' במקור. מעוץ לי גוץ לי. השתרש פה חזק.)

ובקריאה רשמית: אנו ממש פתוחים להצעות.

היום, לכבוד היום האחרון של החופש, הצטרפנו לניתאי וטליה ונסענו לירושלים, שם טליה הופיעה בהצגת הילדים המקסימה 'תיאטרון הקוביות'. שילבנו ביקור במוזיאון וחומוס באבו-גוש והיה מוצלח ביותר. היתה שם תערוכה מאוד יפה ששילבה בין מדע לבין ספרי ילדים. אחת האטרקציות היתה שחזור של חדרו של איתמר מ'איתמר מטפס על קירות.' היה מצחיק.

ארבע וחצי

חופש חנוכה. סופי הקיצה אתמול והעירה את הבית בשאגה: "חצילדת!!!!"
זה נכון. הן היו אתמול בנות ארבע וחצי, וזה נפל פיקס על ההצגה של עוץ לי גוץ לי שהן כל כך חיכו לה.
אני: "נו, מה תלבשי היום לעוץ לי גוץ לי?"
סופי: "משהו יפוצלי!"

הן מאוד נהנו מההצגה וחזרו עם שני כדורי 'זהב' קופצניים. היו המון מחליפים בקאסט, והוא היה רחוק מאוד מהקאסט שמופיע בדי.וי.די שלנו. כולם התקבלו יפה אצל הבנות. אמה הפגינה הבנת תיאטרון עמוקה כשאמרה: "זה ששיחק את מלך עוץ כל הזמן עשה קול כזה: אהההה. זאת היתה הבחירה שלו."

סלינו על כתפינו

אני: "במאסטר שף עשו תוכנית על פתיתים."
אמה: "תוכניתנו על פתיתינו?"

חנוכה בצבעים

היום היתה מסיבת חנוכה מרגשת בגן של סופי. היו תחנות בהן הכנו סביבונים משלושה סוגים, לביבות, חנוכיות עם פטישים ומסמרים, הרכבנו מחדש כדים שהילדים קישטו ואז נופצו לעשרות חתיכות ואז חזינו במופע בסטודיו, בו הילדים שרו שלושה שירים, כשהשוס היה 'הו, חנה זלדה אשתי היקרה', שכלל מטפחות ראש לבנות וכובעים לבנים.

כשאמיר חזר הביתה בערב, שתי הבנו עשו לו פוט מסאז' סימולטנית. היה מצחיק, ואמה אמרה: "זה טוב שלמדתי לעשות פוט מסאז' כי ככה יכולתי לסחוט את התפוחי אדמה ללביבות!"

כשסופי ניסתה להירדם והקשיבה ל'טיול לארץ התוים' הטחון עד דק, היא אמרה לי: "לשיר הזה יש צבע אפור."
זה היה שיר שלא שלמה ארצי שר, ואז הוא התחלף.
אני: "באמת? ואיזה  צבע יש לשלמה ארצי?"
סופי: "ירקרק."
אני: "ולאריק איינשטיין?"
סופי: "ורדרד."
אני: "ולביטלס?"
סופי: "כחלחל."
אני: "רגע, לכל אמן יש צבע אחד, או שלכל שיר יש צבע משלו?"
סופי: "לכל שיר יש גוונים."

דויד אמר

אני חורגת מהרגלי ומצטטת הפעם את דויד בן דב שהיינו אצלו בבית אתמול, ואמר לאמא שלו, שירה, את הדבר היפה הבא: "כשאהיה גדול אטוס בחללית לחלל עם מכחול גדול ואצייר על החצי הצפוני של כדור הארץ את הפנים של סופי ועל החצי הדרומי את הפנים של אמה. בגלל שאני אוהב את שתיהן."
וזו מתנה אפילו יותר גדולה מהמטבח המדהים שהן קיבלו ממנו.

סביבון סוב סוב סוב

אמה: "סוב נסוב, קור וחום, נס גדול היה פה."

ספייס

אמה: "אמא, סופי לא נותנת לי ספייס!!!"
סופי: "אני לא יודעת מה זה ספייס אז אני לא זזה!"

או לורד

אמה: ״את יודעת שהדתיים לא אומרים אלוהים? הם אומרים אלוקים. זה כמו הלו-קיטי.״

מקבילית המוחות

אמה: "החלטתי שזה לא כיף להיות חברה של המוח שלי, כי הוא משתולל."
אני: "ומה עם של סופי?"
סופי: "דווקא כן. הוא לא נפרע כמו המוח שלך."
אמה: "נכון. אני פשוט אהיה חברה של המוח של סופי."

דמיון

אמה התבלבלה וקראה ללוקה סופי בטעות.
סבתא מורי: "מה, הן דומות?"
אמה: "בכלל לא. הן דומות רק בזה ששתיהן אוהבות להציק לאמא בלילה."

עוץ לי גוץ לי

הבנות, משחקות בצלליות של דמויות ההצגה
אמה: "את עזר כנגדי, אני אוהב אותך."
סופי: "בחור בחרת אותי?"
אמה: "אין אישה אחרת יפה כמותך."

ילדים של החיים

אני וסופי אספנו את אמה מהגן. הבנות תחבקו והתלחששו ארוכות. בדרך הביתה גילינו שהיום אמה שיחקה בחצר עם כל החברות של סופי.
אמה: "שיחקנו שאני וקלואי מתחבאות מאחורי עץ ועושות קולות של אזעקה, ואז לילה, יעל ורומי יוצאות מהבית ועוברות לבית אחר."

אחר כך הן שיחקו שאמה נסיכה ומחפשים לה חתן. אחרי שיואב התחרט ברגע האחרון, רומי הסכימה להיות החתן, והיה טקס נישואים.
אני: "התחתנת ולא הזמנת אותי?"
אמה: "זה לא היה באמת."
אני: "לחתונה האמיתית שלך תזמיני אותי?"
אמה: "כן. אני אשלח לך אסמס. אמא חביבתי, את מוזמנת לחתונתי בשינקין הגלבוע. תודה, אמה שור."

פורחת

לסופי התגלתה פריחה משונה בבטן והיא נשלחה הביתה.לקחתי אותה לרופאה שלא ידעה לומר מה יש לה ונתנה טיפות פניסטיל להרגעת הגירוד. אחרי כמה שעות של שמחה על זה שהיא לבד בבית איתי סופי התחילה להשתעמם, דבר שלא קורה לה לעולם, תחושה חדשה שהיא לא מכירה, ועל כן היא אמרה: "אמא, הפניסטיל הזה לא עושה אותי עייפה, הוא עושה אותי משועממת!"
אלא שהיא לא אמרה פניסטיל. היא אמרה פלסטין. שוב ושוב.
"הפלסטין הזה משעמם אותי!" "אני שוב צריכה לקבל פלסטין." "שמת לי פלסטין במיץ תפוזים אורגני?"

היום היא שוב נשארה בבית כדי שתהיה בפיקוח. אמה מאוד חסרה לה ועל כל דבר היא אומרת לי, היא מזכירה שהיא תצטרך לספר גם לאמה, כשאמה תחזור. היו גם:
"איזה מסכנה אמה. כי היא לא איתי!"
ו-"אמא, את יודעת מה חשבתי פתאום? שזה -" (מרימה קבוצת תלתלים מצד הראש שלה) "השיער של אמה. באמת!"

קהל נכבד, ברגע זה

מאז ששברנו את הקיר המחבר, התצפית מהשירותים לסלון ישירה לגמרי, כשדלת השירותים פתוחה. היינו בסלון בשסופי קמה ובישרה: "יש לי קקי." היא התיישבה על האסלה והכריזה: "ההצגה מתחילה. נא לכבות טלפונים."

ברבע לשמונה הבנות החליטו שצריך לעשות תיאטרון צלליות. את כל עוץ לי גוץ לי. הצלחתי לשכנע אותן שזה יהיה פרוייקט בהמשכים. מלך, מלכה, תינוק ועריסה אחר כך היה קשה לגרום להן לעזוב הכל וללכת לישון.

מיומנו של ג'ירף צמרת

יוני ג''ירף הגיע אלינו בשישי בצהריים, חמוש בשכמיוני שלו, כי ירד גשם. העברנו איתו סופשבוע מקסים שכלל ארוחת ערב משפחתית של חמין אצלנו בבית, בוקר בספארי וצהריים אצל אופירה, על הטרמפולינה. היה מאוד כיף ומרגש. כתבנו הכל ביומן המפואר שלו והוספנו צילומים. בלילות הוא ישן במיטה עם סופי, שישנה מצויין עם הג'ירף הענק והפרוותי  לצידה.

יוני ג'ירף

אני לא יודעת אם כתבתי על זה פה, אבל יוני ג'ירף, בובת ג'ירף ענקית, הוא חלק חשוב מאוד מחיי הגן של סופי, וגם מחיי הבית שלה. בכל יום חמישי אחד מילדי הגן מקבל סל ולו צמודה רשימת מצרכים לחלות, וביום שישי הוא מביא את המצרכים ובסוף היום מקבל את יוני ג'ירף לסופשבוע, יחד עם הספר שלו, בו צריך לרשום את החוויות שעברו עליו. סופי מחכה ליוני מתחילת השנה. כבר חודשים שלפני השינה, כל ערב, ולפעמים גם באמצע היום, היא אומרת: "אמא, בואי נדבר על כשיוני ג'ירף יבוא אלינו?" השבוע, בגלל כל המלחמה שהיתה פה, נור, שהיה אמור לקחת את יוני, נמצא בירושלים, ואמא שלו שאלה אם נסכים להתחלף, כי הוא אמור היה לבוא אלינו בשבוע הבא. התייעצתי עם סופי, שצווחה מאושר, רקדה, זינקה עלי, נישקה וחיבקה אותי ולא היתה מאושרת ממנה בכל העולם.
אתמול בלילה אמרתי לה: "היום זה היום האחרון שאנחנו יכולות לדבר על כשיוני ג'ירף יבוא אלינו!"
סופי: "אני כבר לא רוצה לדבר על זה. בואי נדבר על עוץ לי גוץ לי."

בהמשכים

אנחנו עוד ישנים אצל סבתא מורי כל עוד המצב מפחיד בחוץ. בינתיים הגיע הדיוידי של עוץ לי גוץ לי שהבנות ציפו לו. עד כה הן טחנו שלושה שירים מתוכו ביוטיוב, ויום אחד אפילו הדרדרו לצפייה בגרסת ההצגה כפי שהועלתה לפני כמה שנים בקיבוץ מזרע. כשהדיסק הגיע הבנות נורא התרגשו, ואמה אמרה: "עכשיו לא נצטרך יותר את חברי מזרע!"

כשהיא לבשה את אותה כותונת לילה יום שני רצוף, היא אמרה: "זאת פיג'מה בהמשכים."

צוענים

אנחנו נודדים בין בתים מוגנים יותר משלנו בעקבות המצב הבטחוני. שלושה לילות ישנו אצל אופירה ועכשיו שני לילות העברנו אצל סבתא מורי. האזעקה של ראשון בבוקר תפסה אותנו בדרך, עם לוקה, בכביש ראשי. מזל שהיינו ליד גשר גדול. אמיר עצר את האוטו בצד הכביש ורצנו להסתתר באדמה הלחה שמתחת לגשר. לוקה נשארה באוטו, הביטה בנו מאוד מבולבלת. את סופי זה הצליח לשעשע קצת.
מאתמול הבנות הולכות לגן כי העבירו את הגנים שלהן, שהיו בקומה השלישית, למרחבים בטוחים יותר. חוץ מכל זה, החיים כרגיל.

סופי, שקוראת בגן את דוקטור דוליטל בהמשכים, התחילה את הבוקר בכך שהיא סיפרה לי שהיא יודעת לדבר עם כיסאות. "באמת! אני יודעת את השפה שלהם. אתמול דיברתי עם הכיסא האדום עם הלבבות, כי הוא טוב לב."
אחר כך היא נזכרה שבזמנו פרצו לנו לאוטו. "אמא, נכון שיש גנבים בעיר? ושפעם מישהו ניסה לקחת לנו את הרדיו?"
אני: "אבל הוא לא הצליח."
סופי: "נכון! אז הוא לקח את החלון!"

עמוד ענן

אמה: "עוץ לי גוץ לי לקח את בנך הבכור ועכשיו יש לך שלושה ימים לחפש באינטרנט את השם שלו!"

לצערי אני צריכה לכתוב בבלוג שיש טילים בתל אביב.
אתמול בלילה הלכנו לישון אצל אופירה כדי להיות קרובים לממ"ד אחרי שהאזעקה הראשונה תפסה אותנו במסעדת מוזס ברוטשילד עם סבא ראובן וניתאי. היה הזוי לגמרי, וארזתי תוך חצי שעה, גם את לוקה. חזרנו לקראת הצהריים, וכשעתיים אחר כך היתה אזעקה. אני ישנתי בדיוק וזינקתי מהמיטה. אספנו את הילדות מהסלון ורצנו למסדרון, יושבים על הרצפה. לא אמרתי כלום אבל חיבקתי את אמה ודפק לי הלב. היא, מצדה, אמרה: "אמא, זאת רק אזעקה, למה את בהיסטריה?!"
אני עוד מקווה שלא אצטרך להסביר לה למה. עוד מעט נחזור לאופירה.
מאחלת סופשבוע רגוע והרבה אהבה לכל מי שקורא פה.

סיני יפני

סופי: "אמא, האישה הזאת מסין או מיפן?"
אני: "אני לא יודעת. אולי היא פיליפינית. יש הרבה ארצות שיש בהן אנשים עם עיניים מלוכסנות."
אמה: "אני נורא אוהבת אנשים עם עיניים מלוכסנות. הם כמו היפהפיה הנרדמת."

תחתון

אני (אחרי כמה בומים עזים מכיוון המסדרון): "מה אתן עושות?!"
סופי: "אנחנו אומרות הון, שלטון, עולם תחתון, ונופלות על הטוסיק!"

סופי וסופי

סקוור איילנד, חנות צילום המדפיסה רק תמונות אינסטגרם, בוחרת כל שבוע תמונה אחת שעלתה לה בפיד, ואז מדפיסה, ממסגרת ומעניקה אותה במתנה לצלם המבסוט. בשבוע שעבר התבשרתי שהם בחרו בתמונה של סופקה והגזר, וארזו אותה במסגרת עץ יפה תוצרת יד. היום אספתי את התמונה, וכפי שניתן לראות, סופי היתה מאוד מאושרת לפגוש את עצמה הממוסגרת.

ברומו של עולם

באמצע משחק תמים התפתחה לה שיחה מקאברית על המוות.
אמה: "אנחנו תמיד נהיה ביחד, אפילו כשנמות."
סופי: "אנחנו אף פעם לא נמות."
אמה: "מה, כשיהיה לך בן אז אני אעבור לגור איתך? או שאת תבואי לגור אצלי."

הגשם הרציני הראשון של אתמול הוציא אותנו לטיול מטריות לארוחת שישי אצל סבתא מורי. אמה שרה כל הדרך שירים ב"יפנית ואנגלית", ואז היא עברה לעברית ושרה עם כל הלב שיר על העולם:
"הלואי שהשמיים היו צהובים
ולב גדול ורך כמו כרית
יום ולילה, איך שהייתי אוהבת את העולם.
אבל העולם מסרב לשנות את חייו היפים
ואני עדיין אוהבת את העולם."

לפני השינה היא סיפרה לסופי ולי סיפור על דובי-דב, אבל הרחיבה משלה. חלק נחמד במיוחד סיפר על תרנגולות שאוכלות רק צמר ואסור לתת להן להכנס לשדה הכותנה.

אמה: "תראי את הציור של מוריס סנדק, ילדתי!"

 

מצטטת

סופי: "אמא, מתי כבר אוקטובר יבוא ורוחות מערב בחובו?"
(שלושתנו נקרעות מצחוק.)
אמה: "מה, אוקטובר כבר היה?"

(* למתקשים: "הביאו את הסתיו"/ ח. רודנר)

The Birds and The Bees

סופי התעוררה הבוקר גוועת מרעב. מהשניה שהתעוררה לא הפסיקה להתלונן שהיא רוצה אוכל, ולא סתם סנדביץ' או משהו כזה אלא "משהו שאת הכנת," יעני משהו מבושל. בשלב מסויים כשקצת התעלמתי ממנה כבר, כי שום דבר לא ריצה אותה, אמה באה אלי ואמרה: "סופי רעבה. מה את יכולה להציע לה?" סיכמנו על מעט אורז עם אפונה, וגם אמה הצטרפה לארוחה המזינה של שבע בבוקר. היה שקט בשולחן עד שאמה שאלה את סופי: "את רוצה גם לשתות משהו?"

בדרך לגן הן שוב הסבירו לי שהן מאוד צריכות שאני אביא להן תינוק ומנו את כל הילדות שכבר יש להן תינוק. אחרי שסופי הראתה לי את אמא של גל ההריונית, היא סיכמה: "אז תתחתני עם אבא, כי זה קשור לחתונה או משהו כזה."

תמונות מקסימות שהצלמת רויטל טופיול, חברה של סבתא מורי, צילמה

כמתנת יומולדת 58 לסבתא.

to infinity and beyond

סופי שיחקה באמבטיה, זרקה איזה צעצוע רחוק יותר ויותר: "ועכשיו אני זורקת את זה עד-אין-כלום!"

גרה בשינקין

סופי: "הי, תראי, בקפה תמר רק לזקנים מותר לשבת, ויושב שם איש לא זקן."
אני: "לכולם מותר לשבת שם. גם לכן."
אמה: "אנחנו יושבות רק בתחתית ובלוסיה. פעם פגשנו את המשרתת של קפה תמר."
סופי: "היא לא משרתת. רק למלכה יש משרתים."
אני: "זאת היתה שרה, היא המנהלת של קפה תמר. זה המקום שלה."
אמה: "היא המלכה של קפה תמר!"

 אמש אמיר חזר משבוע בספרד והכנו עבורו ארוחת ערב עם תפריט שהונח לצד הצלחת. סופי כתבה ואמה קישטה. מהפרצוף של אמה ניתן לגלות רמזים על הפתעת הקינוח, שהיתה מאפינס שוקולד.

קבב

אמה כתבה קבב על דף וציירה לידו גוש חום.
אני: "את כבר ממש יכולה לעשות תפריט!"
אמה (מחליפה דמות למלצרית ממולחת): "יש היום רק קבב. את תאכלי קבב. יהיה לך כזה כיף בבטן!"

 סופי סיפרה לסבתא מורי שלפני שנסענו לקיבוץ ליומיים נתתי להן שני מולטיויטמין כי "לא יכולנו לקחת איתנו את הארונות."

סופי: "למדתי בגן את השיר על התפוז אבל אני חוסכת אותו לחורף."

מינימליזם

סופי: "נכון שלאנשים עניים אין ארנק?"

סבתא מורי: "את מרשה לי לקחת את הציור הזה הביתה ולתלות אותו?"
אמה: "כן. כדי שנתפעל."

התכוננתי לצאת עם לוקה ומזג האויר היה מוזר. חם, ומדי פעם התקפי גשם קצרים.
סבתא מורי: "אולי תקחי משהו, יכול לרדת גשם."
אמה: "אמא שלנו לא עושה פן."

הבנות ברשת

לאחרונה הבנות מככבות במדיה הדיגיטלית.
זה התחיל בפוסט אורח שכתבתי לאתר של חברה שלי ליאת, שקוראים לו בלינג-בלינג, על ציורי הגיר שלנו
http://blingbling.co.il/?p=16051
והמשיך אמש, אחרי שמצאתי שמלת כלה ברחוב, כיבסתי והראיתי לבנות, שכמעט התעלפו ומיד דרשו ללבוש ולעשות הצגה. רתמתי למשימה שמלה שלי ברוח דומה, והעליתי את התמונות הנבחרות לאינסטגרם. גפן המחוננת האחראית לפרוייקט ה'דודלגרם', בו היא לוקחת תמונות מתצוגת האינסטגרם היומית שלה ויוצרת מהן איור אחד, השתמשה בתמונה של אמה כחלק מהדודל היומי. כיף גדול. אמה מאוד התרגשה.

הדודל היפהפה

המקור

ואחרי החלפת בגדים קלה

גבר גבר

ביומיים האחרונים אמיר משחק עם הבנות ארץ עיר בע"פ. הצלחה גדולה.
אתמול סופי שכבה כבר במיטה ואמה עוד היתה בשיא של משחק בסלון. אמיר בקושי העלה על שפתיו את המשפט 'שם של ילדה ב-ק'' וסופי כבר צרחה מהמיטה: "קלואייייי!!!!!"
 בבוקר שיחקנו אני ואמה והתקשינו למצוא שם של עיר ב-כ' (כפר סבא. ולא, אמה, זה לא כפר. בטח פעם מזמן זה היה.) והיא אמרה לי: "אבל אחר כך נחפש שמות של לבוש לחורף, ואני אגיד כובע."

"זאת התינוקת שלי, וזה הגבר שלי."

על הפסנתר אצל אופירה. אמה הלחינה שירים נוגים על שקיעות וסופי רקדה

ואז הן התחלפו.

דיאגנוזה

אמה: "את יודעת שיעל אלרגית לנדנדות?"

חוקי הג'ונגל

אמה: "אני ראיתי את זה ראשונה, אז אני לוקחת את זה."
סופי: "לא, אמה! זה לא הרוב קובע!"

"כתבנו מילה שאבא אוהב!"

כל העולם במה

סופי: "תראי! אין בכלל עננים בשמיים! אפשר ממש לרקוד כי זאת רחבה! השמיים רחבה גדולה!"

לב

אמה כתבה שלשום בלילה את מכתב האהבה הראשון שלה, לילד בשם לב מהגן. היא אמרה שהיא רוצה שנשים לו אותו במגירה, אבל אז התחרטה. כשבאתי לאסוף אותן שאלתי אותה אם היא רוצה לתת לו, והיא חשבה וחשבה וחשבה וחשבה. כמעט הלכנו משם, כשהיא החליטה פתאום שכן ומסרה לו את הפתק החמודי שלה. אמא שלו מאוד התרגשה.

כשהן שיחקו בגינת שינקין הן מצאו מין גירסת פלסטיק ענקית של איקס-מיקס-דריקס.
סופי הביטה בעיגולים ובאיקסים ואמרה בהתלהבות: "אמה, תראי! זה האותיות שלנו! א' ו-ס'!"

אחר כך הן רבו קצת. סופי בכתה נורא: "לא!!!"
אני: "מה קרה?"
סופי: "אמה אמרה שהיא תהפוך את מה שאמרתי לחלום רע, והיא יכולה לעשות את זה, ואני לא רוצה!!!"
אני: "איך היא יכולה לעשות את זה?"
אמה: "יש לי מכונה בראש."ֿ

בעזרת אותיות הספוג שבאמבטיה אמה כתבה 'קשת'. לסופי זה הזכיר משהו שנעמי הגננת הביאה לגן, והיא יצאה לאיית את המילה המסובכת. (והצליחה.) אחר כך השמעתי להן את הויניל של דארק סייד אוף דה מון.

ונסיים בסופי, שאמרה משהו שרק תאומים יכולים להגיד, כשסיפרה לסבא ראובן שהיום שני הגנים היו יחד בחצר.
"ואז פגשנו את עצמנו, שתינו!"

לוח וגיר

מאז שהבנות פרשו מהמועדונית אנחנו מבלות יותר זמן יחד. אני מוציאה אותן מהגן בשתיים, אנחנו אוכלות את ארוחת הצהריים בבית ואז יש לנו זמן (ושעות אור) לבלות בהן. אני מנסה למצוא פעילויות נחמדות, ואתמול יצאנו לגינת ביל"ו עם סט גירי איקאה לצבוע את המשטח בכל צבעי הקשת ולהצטלם. היה כיף.

סופי ויוני ג'ירף

אמה ציירה ילדה נותנת פרח לילדה אחרת, שנראית קצת עצובה.

שירותים

היינו היום עם משפחת שור בגן הסיפור הגדול ביותר בחולון, ואכלנו צהריים בבית הקפה שלו, שהשירותים בו התגלו כמקום מעולה לתמונות.

כשהתפנינו לעשות פיפי, עשינו בתורות, אחת אחרי השניה, וכשהטקס תם אמה הכריזה: "עשינו סנדביץ' פיפי!"

לפני זה, בבוקר, עשינו את טקס המתנות לכבוד הצלחת מבצע הפרידה מהמוצץ. הכנתי פנקייקים והבנות קיבלו: שתי בובות תינוק קטנות, דוקים, שתי שרשראות, סט קעקועים לצביעה והדבקה, ואת התרגום החדש של אליס בארץ הפלאות. היה מאוד כיף.

בערב עוד הספקנו לצייר על כוסות וצלחת עם צבעים מיוחדים שקניתי. אמה כל כך נהנתה שהמשיכה לצייר על צלחות פלסטיק וניירות.

אקזוטיקה

סופי הביאה מביקור אצל קלואי צדפים בשביל לעשות שרשרת. אמרתי לה שנוכל לאסוף עוד צדפים בחוף גאולה אם היא תרצה.
סופי: "אבל הצדפים האלה לא מהארץ! קלואי הביאה אותם מארץ אחרת."
אני: "מאיזו ארץ?"
סופי: "אני לא זוכרת. משהו שנשמע כמו מכשולים."
אחרי כמה דקות של חקירה אינטנסיבית הצלחתי להבין מאיפה הגיעו הצדפים: מחוף נחשולים.

אחרי ארוחת הערב לא כל כך ידעתי מה לתת לבנות לקינוח, והחלטי לחלק להן חתיכת חלווה.
אני: "תזהרו עם זה, זה מתפורר."
אמה: "אם את שמה את זה לרבע שעה במקרר אז זה יתקשה."
וואלה.

בקטנה

אני: "איזו מתנה אתן רוצות שניתן לכן לכבוד זה שנפרדתן מהמוצץ?"
סופי: "שתביאי לנו תינוק מהבטן שלך."
התגובה של אמיר לזה: "עד יום שבת?!"

פרגון

סופי: "יו, אמה, את גדולה בלעשות ניקודים, את יודעת?"
מה שנכון נכון.

דברים ממש חיוניים

אמה ואני קנינו היום סיכות למהדקי הסיכות הקטנים.
אני: "יופי. מהדק סיכות זה דבר שנורא חשוב שיהיה בבית."
אמה: "נכון. וגם גיר בצבע עור."

ביי ביי למוצץ!

אמה וסופי נפרדו, בטקס מפואר ורב משתתפים שנערך לפני ארוחת החג השני אצל סבתא מורי. שמנו את כל המוצצים בקופסה מקושטת, עיטרתי את ראשי הבנות בכתרי אין-כניסה-למוצצים, הן נפרדו מהמוצצים, 'תרמו' אותם לילדים הקטנים בגן של הפליטים שסבתא מורי מטפלת בו, ושרו את 'סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.' היה מרגש. מאז עברו שני לילות מאוד טובים, שההירדמות בהם היתה לא פשוטה, אבל הן לא ביקשו מוצץ אפילו פעם אחת, כאילו הבינו שזו ממש לא אופציה, ובבוקר הגיעו אלינו מלאות גאווה.
הבוקר סופי הסבירה לי שהיא בעצם בוכה בערב, לפני השינה, כדי שיהיה כיף למוצץ. "בכיתי לו כדי שיהיה לו יותר קל בגן החדש, כי הוא לא יודע לדבר, המוצץ. הוא מבין רק בכי."

ובין לבין הספיק לרדת אתמול בבוקר היורה. הוא היה קצר ופראי, בקושי הספקנו לזנק משולחן ארוחת הבוקר, עליו הבנות אכלו קורנפלייקס בעירום, ללבוש משהו ולמצוא את המעילים, וכשיצאנו אליו עם לוקה הוא כבר היה די חלשלוש. נפסק לגמרי אחרי חמש דקות, אבל היה מגניב.

מחיית השפה העברית

סופי מדברת כמו שרק סופי מדברת.

"אמה, אולי כבר תפסיקי להטלטל כמו מטוטלת?"

"ראית? הוא פיטש את המגירה בלי מסמר!"

"צריך להאהיל את הנורה הזאת."

סופי: "נו כבר, בואו, אתם לאטים!"
אמה: "אני לא לאטית!"

הבוקר בילינו בספארי, ובדרך הביתה אמיר עצר בשווארמה שמש וקנה שם שני קובה, אותם דגמו הבנות לראשונה והחליטו כי טוב. אמה הגדילה לעשות ואמרה: "אני רוצה שתצלמי אותי עם הקובה!"

אמנם לא עם קובה, אבל עם זברה

במיטה עם מדונה

פילוסופיה על פי סופי (בשיר מזמור):
"מי שנולד כלב הוא כלב ומי שנולד פסטרמה הוא פסטרמה... אבל אני תמיד נשאר אני!!!"

הסבר

אמה פותחת סיפור מחורז: "בבית קטן בחורשת העצים גרים כמובן אנשים לא גדולים."
כמובן.

אחר כך היא הכתיבה לי סיפור ארוך על ילדה בשם הסבר:
"הסבר היתה ילדה מטיילת בחצר. ידעו כל הילדים שזו ילדה של האמא ואבא הטובים. היא היתה מאוד מתוקה. בגודל כזה בערך. (מרימה אצבע.) היא היתה בגיל תשע והיתה הולכת לבית הספר כל יום אחר הצהריים, אבל יום יום היא נאבדה. יום אחד הנעליים שלה נאבדו בחצר והיא הלכה בלי נעליים. אמא אמרה: אני אמצא אותן מחר, אבל ההסבר נמשך ונמשך כי הסבר נעלמה בחצר. ילד אחד שאב אותה עם אבן קסמים. הילד לקח אותה הביתה כי הוא רצה שאמא ואבא שלה יראו אותה בהפתעה. והם באו לקחת אותה הביתה ופתאום הסבר ראתה את מה שראו הילדים: עז! והופה, חיש קל העז נפלה ונשאבה לביוב. הסבר טיילה אל אמא ואבא ועברה את הכביש בזהירות. בביוב שמחה גדולה כי אורחים באו, אבל מיד הוציאו את העז והחזירו אותה לחבורה שלה בדיר. הסבר הלכה אל הגן ואמרה: מישהו שאב אותי הביתה! מה מוזר! איך ילד כזה קטן יכול לשאוב ילדה כל כך קטנה? הסבר היתה המומה. היא עשתה: הא! זה לא יכול להיות! בעיקר בגלל שזה קצת דרמטי אבל לא כל כך, ואני לא רוצה לדעת שכולם מלפלפים אותי כמו מלפלפונים כי אני אלופה כל הזמן. כל הסיפור נגמר."

לאחרונה הן נהנות לשחק במשחק בו הן גוערות בפקחים שמשאירים לנו דוחות.
סופי: "הוא טיפש ברמות היסטוריות!"
אני: "מי?"
סופי: "הפקח במשחק שלנו. כי אנחנו לא אוהבים שהוא עושה לנו קנס כל הזמן. אוי, אני רואה פה תמונה שהוא קפץ על האוטו כדי לשים לנו קנס. הפקח הזה חושב שהוא פיה. אני אשים את התמונה שלו בבלוג. הפקח הזה לא נעים. אני אשים אותו בפח בסוף."

סופי סיפרה לי על העץ הנדיב. היא אמרה שהיא אוהבת את הספר, אבל שזה סיפור עצוב.
אני: "למה עצוב?"
סופי: "כי בסוף כבר לא נשאר מהעץ והוא בא ויושב עליו, וחברים לא צריכים לשבת על חברים."

תכלס

אני: "אמיר, מתי אתה יוצא?"
אמיר: "עוד חצי שעה."
אמה: "יופי, אז יש לך זמן להוציא את לולו."

התקפת אמה

אמה שיחקה בקלפים של רביעיות פיות. כשהיא מצאה את הרביעייה הראשונה היא רקדה ריקוד ניצחון נרגש, השתטחה על הספה, שמה יד על הפנים כלא מאמינה וקראה: "איזה ניצחון היסטורי!"

כשבישלנו היא אמרה לי: "בואי נשחק שאני מיכל אנסקי, את עומר מילר וסופי התינוקת שלנו?"

כשמשהו לא מצא חן בעיניה בתפריט שהיא יצרה ועזרתי לה לכתוב בו את שמות המאכלים, היא צעקה עלי שהוא מיותר, מכוער מאוד והשחילה אפילו "לעזאזל" ו"קיבינימט" אחד.

ולסיום, כששכבנו על המיטה וראינו יחד 'פרוייקט מסלול', היא אמרה פתאום: "יש פה ריח של נקניקיות! אה, לא, זה רק אני הפלצתי."

אלוהים אדירות

הן: "אנחנו אלוהים, אז תשבי שם על הספה ותתפללי אלינו."
אני: "מה אתן עושות עם התפילות?" 
הן: "שמות בכיס."

יש לנו עניין חדש עם יונים. הן נכנסות למרפסת ומטרידות את מנוחתנו. כבר כמה פעמים הן השאירו לנו מתנות, ואנחנו עובדים על להעיף אותן בכל מיני דרכים. בינתיים אמה לא רגועה וכל הזמן משוכנעת שהיא רואה אותן בכל מקום. מהרפרטואר של היום: "יש חירבונים חדשים במרפסת?" ו-"אמא, יש יונה מחרבנת על המייבש!"

פחות גבינתית

הצעתי לאמה, שבניגוד לסופי שהכתירה עצמה זה מכבר כילדה גבינתית, אמרה שהיא ילדה שניצלית, גבינה בארוחת הצהריים.
אני: "אמה, את אוהבת גבינה בולגרית?"
אמה: "לא, אבל אני מוזמנת לנסות."

חפירות

אני: "סופי, מה את מחפשת שם באף?"
סופי: "גרעינים של אף."

חבורה עליזה בדרך אלינו לצהריים

לסופי נשפך תה עם חלב, ואמיר מיד הרגיע אותה וניקה את השטח.
טליה: "איזו השתלטות נהדרת! איזה אבא מצויין!"
אמה: "גם את רוצה אבא כזה?"

אמה: "אם משהו מדהים בעינייך אז אני מרשה לך לצלם אותו."

יום כיפור

לארוחת ארבע, שהיתה לא מאורגנת ובתוך בישולים לקראת ארוחת ערב יום כיפור אצל סבתא מורי, אילתרנו. אמה אכלה אגס, וסופי חצי קופסת קוטג'.
אמה: "מממ... שנים לא אכלתי אגס!"
סופי: "אמא, את יודעת שטעמתי קשקבל וזה היה טעים לי נורא!"
אני: "באמת? טוב, את בכלל נורא אוהבת גבינות."
סופי: "נכון. אני גבינתית."

תפוזים ואשכולית ממולאים בג'לי. הו, כן.

הקיבוץ בכיפור

בדרך חזרה מסבתא, במעלה המדרגות, סופי פגשה ג'וק מתרוצץ והתחילה לצווח ולבכות. דיברנו על זה אחר כך.
אני: "אין מה לפחד מג'וק קטן."
אמה: "נכון. הוא אמר: אוי לא! ילדה! אני הולך מכאן!"
אני: "והוא בטח נבהל כשהוא ראה אותה צורחת."
אמה: "הוא חושב שכל הילדות הן פראיות."