הסיפור על מרגלותיו וחסידה שקוראים לה בינה

(אמה ישבה בשירותים והמציאה סיפור ארוך ונפתל. הצטרפתי באמצע. פספסתי משהו על המון מכוניות שהבהילו את החסידה בינה.)
"...ואז ראתה אותם החסידה ונדהמה בגאוותה. ולא אכלה, ולא שתתה ולא השכיבה ולא ליוותה. החסידה נשמה נשימתה העמוקה. קוראים לאיש שהחזיק אותה 'מרגלותיו' והוא איש מאוד נחמד. הוא מגן על חסידות. ואז הגיעה ציפור גדולה. זאת היתה אמא של החסידה. ומרגלותיו, הוא אהב את חסידתו, ואז הן עפו למרחקים ומרגלותיו ניסה להשיג אותן אבל הן עפו במרץ רב.
אז אמא של מרגלותיו אמרה שהוא לא צריך לדאוג אבל כל הימים וכל הדרכים הוא חיפש, מרגלותיו, ולא ראה ולא שמע. הוא לא שמע קוקו ולא פידיקו ואפילו לא קוקוריקו. ומרגלותיו וכל המשפחה חיכו שהחסידות יגיעו. ואז כשהם היו בבתיהם אז אמא של החסידה אמרה: אולי מרגלותיו מתגעגע אליך. ואז מבעד לחלון בבית שלה היא ראתה למטה את מרגלותיו. ומרגלותיו כל כך שמח לראות את החסידה שלו החביבה וברשותה הוא הכניס אותה לבית, ואז הוא שוב פעם דאג לה והם שיחקו במחבואים.
חסידתי - איפה חסידתי? חומה את, חברתי! ככה הוא שר והמשיך לחפש ואז פתאום הוא ראה אותה מתחבאת בבית אחר. למה הסתתרת בבית אחר? שאל אותה. כי בבית הזה לא היו בובות, ואני אוהבת בובות. והוא קנה לה בובות בחנות של בובות של ציפורים. לחסידות גם כן אפשר לקנות פה, היה כתוב בפתק אחד, אז הוא נכנס וקנה הרבה בובות, הוא הביא את הבובות לחסידתו ואמר לה: קניתי לך בובות של ציפורים שתלויות על צמידים. הרשי לי לברך את בובותייך האורחות שלך. אוקיי, בסדר. והיא פיזרה אותן על הספה ואז הם עלו לבית העץ שלה ושיחקו עם הבובות.
ואז היא עלתה על הרכבת ופשוט נסעה משם עם בובותיה, ומרגלותיו נשאר למרגלותיה, כל כך עצוב. ואז הרכבת עצרה והוא הצליח לעלות והתיישב ליד החסידה והבובות והתיק הגדול. וזה סוף הסיפור."