ויוה ברסה

עוד יום ברצלוני עבר עלינו בנעימים. רמבלאס, מרהמגנום ואז פארק סיוטדלה. הבנות עשו הצגות שוות והיה כיף.
במרהמגנום קנינו להן תיקים קטנים עם ציור מגניב של כיפה אדומה. בחנות היו עוד המון דברים שמצאו חן בעיניהן. אמה נדלקה על זוג עגילים מנוצות טווס, למשל.
אמה: "אני מאוד אוהבת את העגילים האלה. באמת. הם מאוד יפים בעיני."
אני: "אבל אין לך חורים באוזניים, מאמי."
אמה: "אבל כשאני אהיה גדולה אז אני מאוד אוהב אותם."
בהמשך היא ראתה גם ערכת צבעים שהלהיבה אותה, אבל היא כבר ידעה שלא יהיו עוד מתנות, לכן היא אמרה: "כשאני אהיה גדולה אז כשאני אכתוב אז יצאו לי מספרים!"

* ובאותו נושא: סופי בקושי פקחה חצי עין היום כשהיא אמרה: "כשאנחנו נהיה גדולות אז יהיה לנו מחשב?"

נופלים

קאסטיירס

נפרדנו הבוקר מהאוטו השכור, מה שהיה קצת קשה לאמה. היא בכתה ולא רצתה להחזיר אותו. הסברנו לה, ולבסוף היא התרצתה ואז הרעיפה עליו ים חיבוקים ונשיקות, בעיקר בפנס השמאלי מאחור. 

אחר כך נכחנו באירוע פולקלור קטלאני קלאסי - בניית מגדלים אנושיים, שהתרחש בעקבות איזה חג מקומי ליד תחנת סאנס בברצלונה (שם, בפוקס, מסרנו את האוטו). היו שלוש קבוצות, ובאיזשהו שלב הורודים בנו קונסטרוקציה מטורפת לגמרי, מעשרות אנשים, בגובה איזה שמונה קומות, עם ילדה קטנה למעלה, כמובן, שמרימה את היד גבוה ואז מחליקה למטה, ואחרי שהיא ירדה המגדל קרס בקריסה מאוד מאוד מבהילה ומרשימה. הבנות קפצו מיד והודיעו ש"זה בכלל לא הפחיד אותי!" נורא הצחיק אותן ש"הם מחזיקים את הטוסיקים אחד של השני" ושהמגדלים האלה "נראים כמו עוגה של אנשים!"

חזרנו לצהריים של יום ראשון אצל סימון ודליה. היה נורא מצחיק לראות את הילדים מסתדרים ביניהם בשתי השפות בלי שום בעיה. הם ישבו החדר הטלביזיה עם פאזלים וספרים כשאילון שאל את אמה בספרדית אם היא רוצה לבוא לבריכה.
אילון: "קיירס וניר אה לה פיסינה?"
אמה: "לא. אני עסוקה."

אחר כך היינו בבריכה של ואלדורץ', שם הן שחו מאוד יפה עם המצופים. ההורים של עמיתי הגיעו מישראל, ואחר כך הלכנו כולנו לאכול פיצה במסעדה מקומית. היה שם גן משחקים קטן עם מגלשות ונדנדה, והבנות התלהבו נורא ש"זה כמו בהגן שלנו סגור!!!"

דברים של גדולים

היום היה יום נסיעה. נפרדנו מהבית האהוב שלנו בצרפת ונסענו חזרה לסימון ודליה בספרד. מדובר על כמעט 9 שעות בדרכים. יחסית זה עבר ממש בסדר. עצרנו לפיקניק אחרון (פיקני שאריות) בקרקסון, העיר העתיקה שנראית כאילו דרקון עומד להגיח מתוכה בכל רגע, שם אמה הודיעה ששום זה רק לגדולים, וכשהיא תהיה גדולה היא תאכל שום.
אמה: "וכשאני אהיה גדולה אז אני אשתה גם קולה. אבל רק כשאני אהיה גדולה. ואני אשתה גם סודה, כי רק גדולים שותים סודה. ובירה. אתה תרשה לי לשתות בירה כשאני אהיה גדולה?"
אמיר: "את תהיי גדולה, אז לא תצטרכי את הרשות שלי."
אני: "תוכלי להתייעץ איתו."
אמה: "אני אתייעץ. וגם אני אשתה יין, עם שמלה, פעם בשבוע, וגם קפה אני אשתה כשאני אהיה גדולה. כל יום חמישי אני אשתה קפה."

אצל דליה וסימון הן סיפרו לכולם על הגשם הבאמת מפתיע שפקד אותנו אתמול.
סופי: "כל הכביסה שאני ואמא תלינו נרטבה, והמפה נרטבה, ואפילו הבריכה נרטבה!!!" (נקרעת מעצמה מצחוק.)
אמה: "וגם הבגד ים שלי נשאר על הספסל בחוץ והוא נרטב וזה היה כל כך עצוב!"
אני: "דווקא בגד ים זה הבגד היחיד שאוהב להירטב."
אמה: "לא! אבל הוא נרטב מטיפות גדולות של גשם! זה היה מאוד עצוב. מאוד."
טראגי.

לה וי אן רוז אה פלו בו.

הבנות מכונות בצרפת, על ידי העוברים, השבים והמוכרים: "לה פטיט ז'ימל מיניון", שזה התאומות (הזהות, יש לזה מילה שונה בלטינית) הקטנות והחמודות.
שאלתי את הבנות כרגע אם הן מוכנות ללכת לישון.
אמה: "תיכף."
אני: "מתי?"
סופי: "בשעה תיכף!"

היינו היום בעוד שלל כפרים. הראשון שבהם היה גם הוא מרשימת ה'וילאז' פלו בו', נז'אק, היה באמת מדהים. נראה כמו אגדה אירופאית של האחים גרים, על ראש הר, עם נופים קיצוניים ושאטו עתיק. אחרי זה תפס אותנו טפטוף וחיפשנו מקום לפיקניק הצהרים שלנו. מצאנו שולחן פיקניק מתחת לעץ גדול, שם סופי לבשה את חלוק המגבת שלה, אותו ארזנו למקרה שנרצה לקפוץ לאיזה נהר בדרך, אבל מזג האויר הפתיע, והוא הפך למעיל. אחרי הארוחה המשכנו לנסוע, ל'קורדס סור סייל', עוד כפר, הפעם גדול במיוחד, שנמצא, כמו שמו, ממש גבוה בשמיים. (ועולים אל העיר העתיקה שלו עם רכבת מצחיקה בצבעי לבן וזהב.)
סופי נרדמה בדרך וקיווינו שגם אמה תתפוס תנומה ונעשה מנוחת אוטו קצרה לפני שנצא לעוד הרפתקה, אבל אמושמוש העקשנית התעקשה להיות ערה, וטענה גם שהיא צריכה פיפי. עצרנו ביער, ליד שדה גדול, אבל לא יצא לה כלום. הגשם פסק. השארתי את סופי ואמיר לנוח באוטו, לקחתי שמיכה, בקבוק לימונדה, תיק ואת אמה, ויצאנו לשכב בשדה. פיקניק אינטימי. האמת שהיה גדול.
היא קרעה אותי מצחוק.
אמה: "למה עשינו פיקניק? כי אני בכיתי?"
אני: "כי את לא רצית לישון באוטו ואבא וסופי כן."
אמה: "נכון, כי רציתי פיפי."
אני: "אבל לא היה לך פיפי."
אמה: "היה לי פיפי, הוא פשוט התכונן לצאת. הוא התכונן. הוא ארז את הדברים שלו."


אחר כך היא לקחה ספר מהתיק שלי, אחד באנגלית שסופי פילחה אתמול מבית קפה, וקראה בו סיפור ממש מעניין. אני פשוט ישבתי ורשמתי את כל מה שהיא אמרה.

אגדה פמיניסטית משהו מאת אמה שור

"היתה פעם אישה שלא ישנה עד הבוקר. היו לה עיניים כחולות נוצצות באור הירח. היא שמעה סוס דוהר במרחבי המרחק בפינה תלולה. ואז היא נפלה לבור עמוק במרחבי המרחק. והנסיך רצה לרקוד עם אשתו אבל אז צלצל השעון והיא צעקה: אני חייבת לאחר! אני חייבת לאחר! והיא נפלה על קרקע של עץ תלולה. ופתאום הנסיך צעק: נסיכה! והנסיכה לא שמעה. היא נעלמה ברחבי הארץ הגדולה והמשונה והיא נשמה עמוק והיא נכנסה לבית שלה כשהאחיות החורגות סגרו את הדלת. ואז היא יכלה לראות אם הנסיך שלה כבר בא. הוא פתח את הדלת, שם לה על הרגל, והיא התאימה בדיוק! היא עלתה על סוסו ודהרה למרחק הארמון. ואז הגיע הזמן להפרד. ביי, אמרה לידידה וידענו שכבר יכולים לספר סיפור עליה.
והם עשו חגיגה, והיה מרשמלו בחגיגה! והיתה עוגה עם אוזניים והיא טעמה אותה והיא היתה טעימה לה. ושומר הארמון אמר: תאכלו! סוכריות טופי! הוא אמר, אבל הם לא שמעו שום דבר. הם ניקו את כל הבית. ניקו וניקו אחרי זה שעות. בדיוק היתה קופסה גדולה ושמנה של ממתקים, אבל הם בדיוק שכחו זמן קטן ללכת לארמון ולרקוד! אז מה הם עשו? הם אכלו את הדברים ועלו על הסוס שלהם ודהרו למרחקים ושומר הארמון אמר: הכנסו! הגיע אורח! הגיע אורח? לא ידעתי! אמרה הנסיכה. לא ידעתי! אמר הנסיך לנסיכה שלו היקרה. האורח זה השומר! אז מה הוא עשה? הוא בירך את הנרות וטרח עוגיות, ועשה כל מה שעשה. ובדיוק היה לה עיניים ירוקות ונוצצות באור השמש הגדולה והזורחת. הנסיכה נכנסה לתוך ידו והם רקדו באש! ואז צלצל הפעמון: גלינג גלונג, השעה מאוחרת. להתראות, נסיך, להתראות! והתגלגלה לתוך בור עמוק.
אשתי! הנסיך קרא אבל היא לא שמעה כי היא היתה בתוך בור עמוק. אני אציל אותך! ואז הוא לא ידע שהיא בתוך הבור. הוא רצה להציל אותה אבל היא היתה עמוק. אז הוא נשאר בחוץ, בודד ועצוב ולא הציל אותה. ואז היה גבוה, כמו תקרה ענקית, מחולקת, והיא צעקה: אני יכולה! אני יכולה איתך ללכת לממלכה! והיא יצאה מהדלת הגדולה והעצומה, ואת כל הדרך מהבית היא הלכה לבדה. היא ראתה את הנסיך הולך בלי עצב, והיא קראה: נסיך! כל חיי התגעגעתי אליך ואני יכולה איתך ללכת לסוף מקום גדול. וזה סוף הסיפור."

פטיט דז'ונר במרפסת

תותים בסלון

מקרון באחו

מושי

סופיה והגזר

פירה עם גבינה. מאכל מקומי מהמם.

עם גמד נחמד בשם טולוז לוטרק

סופי שותה ושכולם יקפצו

עוד תמונות רבות אפשר למצוא פה.

הדחליל

עוד יום יפהפה מעבר לכל תיאור, משהו שרק תמונות יצליחו לייצג, וגם זה לא יהיה נאמן למקור. הבנות נהנות מהבית, מהפיקניקים, מהשווקים. הן כבר מומחיות בבחירת אפרסקים וניווט בין המונים. היינו היום בשלושה כפרים שנכנסו לרשימה שאנחנו כל כך אוהבים של 'הכפרים היפים בצרפת'. באחרון שבהם, שכבר שכחתי את שמו, היתה כנסיה קטנה ויפה נורא, עם תקרות כחולות והמון פסלים וציורים שהרשימו את הבנות נורא. "הנה הדחליל!" הן קראו בהתלהבות אל ישו הצלוב, ממוסמר אל צלב מעץ, בדיוק כמו הדחליל בסרט. מריה היתה לדורותי, ישו התינוק שאחזה בידיה היה טוטו, ואיש הפח היה איזה בישוף שמן עם כובע גבוה ומחודד. הן לא רצו לצאת משם, ואמה הסבירה: "אבל אני לא רוצה ללכת מפה, יותר מדי יפה כאן!"

מה פרויד היה אומר

אמיר: "אבא רוצה חיבוק."
אמה: "אין לי חיבוקים יותר."
אמיר: אז בואי ואני אתן לך חיבוק ואז יהיה לך חיבוק."
אמה: "ואז הוא יעלם החיבוק הזה. בציצי שלי. ולא יהיה לי חלב."
אני: "?!?!"

לה וי אן רוז

אנחנו בצרפת, בבית המדהים ביופיו ובאווירתו ששכרנו לנו כשעה מטולוז. אחד הפלוסים הוא שאין פה כל כך אינטרנט, ואנחנו פנויים לחופש מוחלט וכמעט דקדנטי בשלמותו. הנסיעה לא היתה פשוטה, היו פקקים איומים בדרך לצרפת, אבל אחרי איזה שבע וחצי שעות היינו בבית, ואפילו הספקנו לאכול במסעדה מדהימה שנמצאת בסמוך לבית. אני אעדכן פלוס תמונות בהמשך.
בבוקר הנסיעה אמה שאלה לאן נוסעים היום.
אני: "לצרפת."
אמה: "אה. אני אתגעגע לספרד." היא גם אמרה: "זה מאוד חבל שלא אמרתי אדיוס ללוקה."

עוד משהו קטן ומצחיק שאמה אמרה:
בדרך לצרפת הן קיבלו סוכריות שקנינו להן, בצורת שתי ילדות, שהן קראו להן צילי וגילי. יממה מאוחר יותר, על גדת הבריכה של הבית, אמה פנתה אלי ואמרה: "אמא, את לא אוהבת שאנחנו אוכלות ממתקים, אבל הבאת לנו סוכריות של צילי וגילי. איך זה העניין?!"

בינתיים היינו בעיירה מילארס, בסט. אנטונין, באלבי, עירו של טולוז לוטרק הגאון, שם ביקרנו במוזיאון שלו, ובעוד לא מעט כפרים עתיקים יפהפיים שנמצאים בין שדות לא נגמרים של חמניות, גבעות ועצים. ערכנו פיקניקים, קנינו אוכל טעים, מקרונים מדהימים בטעמים כמו סיגליות ולימון ירוק, טארטלטים של תות על קרם פטיסייר,  ועוד ועוד. היום היינו בנהר שנסגר והוסב למין בריכת שחייה עם מגלשות ובית קפה, סירות פדלים וכאלה. היה כיף, וסופי התנהלה לא רע במים עם המצופים שלה בין כל הצרפתים.

ברסה!

היה לנו יום מושלם בברצלונה. יצאנו בבוקר, ברכבת, לעיר, טיילנו ברמבלאס, שלהפתעתנו היה כמעט ריק ממציגים, כי מסתבר שהערייה החליטה להערים עליהם קשיים או משהו כזה, נכנסנו לבוקרייה, קנינו פירות, ישבנו בגותיקו, טיילנו, התרגשנו, שמחנו, צחקנו, אכלנו צהריים במסעדה מדהימה שנמצאת בשוק של סנטה קתרינה, שלא האמנתי שיהיה לבנות מה לאכול בה, אבל הן הסתדרו נהדר. אחר כך לקחנו מונית למרהמגנום, בים, הבנות עשו סיבוב נרגש על סחרחרה כמו זאת ממרי פופינס, ואז נכנסנו לאקווריום, המוזיאון של חיי המים, שיש בו גם כרישים מכל מיני סוגים. הצלחה מטאורית. אמה ראתה משפחת דגי כסף והודיעה שזאת המשפחה של כספיון. עוד נחלו הצלחה הפינגווינים והתמנונים.

קנינו להן שתי בובות יד, אחת של פיה - גלינדה, ואחת של נסיכה, שהן טוענות שזאת בל מ"היפה והחיה", או כמו שאמושמוש הודיעה בקול בובה צווחני: "אני בל, אבל קוראים לי בשם חיבה 'היפה'."
מחר אנחנו נוסעים באוטו לצרפת. יש לנו דרך ארוכה, ואני מקווה שזה יעבור בשלום. אחר כך שבוע של סתלבט, עוד כמה ימי ברצלונה, ובחזרה לישראל.

עוד הרבה מאוד תמונות אפשר למצוא פה.

העץ הנדיב

נשארנו בסוף יום נוסף במדריד, כדי שנוכל ליהנות ממנה יחד. הסתובבנו ברחובות מפוצצי הצליינים. היה כנס ענק של נוער נוצרי מכל העולם לכבוד ביקור האפיפיור, אז כל העיר היתה דגלים דגלים וחבורות עצומות של צעירים. טירוף מוחלט שקשה לתאר את גודלו. נחילים בלתי נגמרים של אנשים בתלבושות צבעוניות עם שירים וריקודים. הבנתי היום שמדובר במיליון ומשהו אנשים שבאו כדי לראות את הפאפא מדבר. 

עם סנצ'ו ודונקי

אמה מופיעה בתיאטרון

וגם סופי

אמה והלפטופ שלה. (מילים שלה)

כל זה טוב ויפה, אבל ההיי-לייט של מדריד עבור הבנות היה, ללא צל של ספק, מופיע רחוב אחד שמחופש לתינוק בעגלה. הראש שלו מאופר בלבן, והוא חבוש כובע תינוקות, בפה הוא מחזיק משרוקית שעושה לו קול צפצוף צווחני, והגוף הוא גוף של בובה תינוק קטנה. כשנותנים לו כסף הוא מוחא כפיים וצועק: "בראוו!" וכשלא נותנים הוא חורץ לשון ומתרעם. הן לא מפסיקות לחקות אותו. היתה גם רקדנית פלמנקו עם מטריה אבל בלי ראש, כשהראש בתוך השמלה, ספיידרמן אחד שמן, בובת מיני מאוס ובובת בוב ספוג. כולם מככבים בשיחות הסלון וזוכים לחיקויים. מחר ניסע לרמבלס, אז נראה מה הן יגלו שם.

 הימים במדריד היו עמוסים, בחלקם מאוד מאוד כפיים ובחלקם מורטי עצבים. בין היתר, הבנות ראו את הגנרלית של מומנטום, נהנו והלכו לישון בחצות. בכלל, הן נהנו מאוד, ילדות הקרקס הקטנות, לבלות באולם ועשו שם הצגות מאוד מרשימות. המופע היה מעולה, והשינויים שאמיר הכניס מהממים ומרגשים.

 במדריד הבנות היו וואחד אטרקציה. אחרי שביקרנו בארמון של המלך (מבחוץ), הלכנו לקנות כרטיסי רכבת ואכלנו בבורגר קינג, שם הן קיבלו כתרים, מה שהתאים להן מאוד לסיפור של הארמון. מיד התחילה סביבן התגודדות ו-3 אנשים ביקשו להצטלם איתן. הן שיתפו פעולה עם כל הנוצרים האלה.

הגענו היום, ברכבת המהירה, לברצלונה. סימון אסף אותנו לבית שלו, ונילי הגיעה לשם עם הילדים שלה. הלכנו יחד לבריכה של וולדורץ'. הבנות היו די בלחץ ונדבקו לשני הצדדים שלי עם המצופים הורודים שלהן. אמיר אמר שאני כמו עץ.

אמה: "את עץ, ואנחנו העלים שלך, והמים זה הרוח."

סופי: "תראו, אבא שוחה ברוח!"

מוש מסיקה מסקנות

צפייה באנשים מהקומה השניה של הסטארבאקס העלתה אצל אמושמוש כמה תהיות: "למה האיש הזה הולך עם עיתון ביד? כי אין לו תיק?" וגם: "נכון מבוגרים הולכים עם שתיה ברחוב? זה מוזר שהם לא יושבים."

הדשא של השכן - טיסה ראשונה לחו"ל

הערנו את הבנות ב-2 וחצי בלילה, ויצאנו לשדה. הן אכלו סנדביצ'ים ושטוחים, ונורא נורא נהנו מפינות ההפעלה לילדים שמציע נמל התעופה של בן גוריון. מבחינתן, לדעתי, אפשר היה להשאר שם שבוע. הטיסה עברה בסדר. לסופי היה קצת קשה בחלק מהטיסה, והיא העבירה יותר ממחצית הזמן עלי, כולל המראה ונחיתה. הן ישנו אולי חצי שעה כל אחת, נהנו מאוד מהארוחה, למרות שרוב הפרילי והמיץ של סופי הושפרצו על החלון. באופן כללי היו בהיי מבולבל כזה.

אמושמוש עוברת על הוראות הבטיחות

סופיה מעיינת בחוברת פרסומת עם מדבקות וצבעים של הוט

אמה היתה פשוט תענוג של חברה. היא פטפטה בלי הרף וקראה לעצמה את כל המגזין של חברת איבריה. מדי פעם הקשבתי ותפסתי משפטים מצחיקים, חלקם בחרוזים, לפי מה שראו בתמונות של העיתון עב הכרס. "שמעתי את החתולה של השכנים - מייללת בפזמונים! ובקול מגרדת, ובבבודדת." (כשאין לה חרוז היא ממציאה מילה.) או (על דף בו ראו קבוצת כדורגל ספרדית): "הנה מסיבת שחקני הכדורגל. הם עשו מסיבה עם סביח, ומרשמלו, וסוכריות." כשהיא אמרה "ואז הם הלכו לראות את מומנטום," הצצתי וראיתי שיש שם באמת פרסומת למיומנה. היה גם סיפור אחד מקסים על "אבא ובת והאוקיאנוס הורוד."בכלל,  כל עשר דקות היא הסתובבה לאמיר, שישב מאחורינו, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. מאוחר יותר היא נזכרה שהיא בכלל מכירה שיר על ספרד, וזימרה את "ברד ירד בדרום ספרד הערב." הנוסעים האחרים חשבו שזה די משעשע.

בסוף הגענו, איכשהו, נסענו גם ברכבת פנימית של שדה התעופה, ובמונית. (סופי: "זה שלושה כלי תחבורה!")
הגענו למלון ופרקנו את חלק מהדברים. אמה גילתה את מברשות השיניים והיתה מאושרת.
אמה: "אבא! תראה! יש לנו מברשות שיניים מיוחדות מהבית!"
אמיר: "נכון. את רוצה לצחצח שיניים?"
אמה: "האמת היא שלא. עוד מעט אני ארצה."
קרעה אותי.

אמיר הלך לאולם שבו מיומנה תופיע, ואני והבנות הלכנו לפארק עם גן משחקים נחמד. אמה התלהבה מאיכות הדשא ששכבנו עליו, ואמרה: "אמא, איך זה שהדשא של ספרד כל כך רך?"
הן היו די שפוכות, ומנחמד זה הפך צ/'יק צ'ק לקצר ובכייני. חזרנו, הלכנו לאכול עם אמיר, ושוב למלון, שמבחינת סופי הוא "ספרד."
להלן שיחה מהפארק שמבהירה את זה -
סופי: "אני רוצה לחזור לספרד."
אני: "אבל אנחנו בספרד, בעיר שקוראים לה מדריד."
סופי: "אבל לא!! אני רוצה לחזור לחדר עם המיטות החדשות. זה לא ספרד! זה החצר של ספרד!"

במלון הן עשו אמבטיית קצף שמילאתי בלי תשומת לב, ועלתה על גדותיה ברמות קומיות/מבהילות לגמרי. יצרנו עננים מהקצף והדבקנו לחרסינות אה-לה-מישל גונדרי. הבנות התעופפו בשמים.

סופשנה

היום בבוקר היה אירוע סיום השנה בגן, שנערך בפינת חי בגבעת ברנר. אישה עם כובע טמבל העונה לשם שושק'ה הראתה לילדים איך חולבים, מאכילים עיזים, מלטפים ארנבות, מברישים ורוכבים על אתון בשם "אפורק'ה", ועוד. חוץ מזה היתה פעילות התרוצצות בעירום בין ממטרות, הכנת פיתות טאבון עם שוקולד למריחה וארוחת צהריים. בסוף היה טקס בו כל ילד עמד על ספסל וקיבל מדליית "כל הכבוד" וחולצה עם תמונה של כל ילדי הגן.

קשה באימונים, קל בקרב.

רק אני והארנב שלי

הבנות כל כך מתרגשות מהנסיעה, שהן דילגו על מנוחת הצהרים, שהיתה ממש קריטית, כי נצא מהבית ב-3 לפנות בוקר ונטוס בשש. אמיר השכיב אותן והלך לענייניו. הוא היה בטוח שהן ישנות, אבל אני שמעתי רעשים חשודים והגעתי לרחרח. לא רק שהן היו מחוץ למיטות, הן גם נעלו נעליים, וסופי אמרה: "אנחנו לא יכולות ללכת לישון כי אנחנו רוצות שהמטוס יגיע כבר. למה הוא לא מגיע?"

נעלי גלי

כשבאתי לקחת את הבנות מהגן, סופי נעלה נעליים שחורות בלתי מזוהות. "?!" תהיתי, ואז הסבירו לי שבבוקר גלי נכנסה לגן והודיעה שהיא הביאה נעליים במתנה לסופי. אלה אותן נעליים כמו שיש לה בורוד, רק שחורות, וקצת משומשות. הגננות חשבו שזה משהו שאני ואמא של גלי סידרנו בינינו, אבל לא. סופי אמרה לי שבארוחת הבוקר היא אמרה לגלי תודה.

"לקחתי אגורה, הלכתי לחנות..."

"גלי הביאה לי נעליים כי היא חברה שלי."

גיבורות העל

אמה עוד קצת מפספסת בלילות, ומתעוררת רטובה. דיברנו על זה הרבה, והיא התחילה לקרוא לי בלילה כשהיא צריכה פיפי. אתמול בערב דיברנו שוב.
אני: "מה תעשי אם תצטרכי פיפי באמצע הלילה?"
אמה: "אני לא אעשה פיפי במיטה בלילה. אני אלך לסיר. גם את לא תעשי פיפי במיטה בלילה?"
אני: "לא."
אמה: "בסדר."ֿ

כשהיא סיפרה לעצמה את "ויהי ערב" במיטה לפני השינה, היא המציאה כל מיני דברים, סיפורים ותפקידים, כי הטקסט המקורי באמת נשחק כבר עד דק. "היו שם שני עכברים קטנים בחצר שקראו להם שוש וטינקה, והם התחבאו מתחת לפח, והיו גם את החתולים שקראו להם אינקה ושומבי, שהם גם התחבאו מתחת לפח, והפח היה הכי גדול והוא שמר על כל החצר."

אינקה ושומבי מציצים

אמושמוש וסופי יצאו הבוקר ליום האחרון של הגן לבושות ככיפות אדומות. אמה היתה אחראית לקחת את הספרון "לוקה שלנו" ולתת אותו במתנה לתניה, ולא היתה נרגשת ממנה בכל העיר. היא סיפרה לכל הורה או ילד שפגשה בדרך שהיא מביאה את לוקה לתניה. כולם חייכו בנימוס למרות שלא היה להם מושג על מה היא מדברת. כשהן נכנסו הילדים התקבצו סביבן, ותמרי אמרה לאמה שהיא נראית כמו גיבור על. אמה אמרה, כמובן: "אבל מה פתאום! אני התחפשתי לתפקיד כיפה אדומה היום!"היא העניקה את המתנה לתניה, שמיד הודיעה שהם יקראו את הסיפור במפגש הבוקר. מחכה לשמוע חוויות.

החורזת

אמה חזרה הבוקר לתפקיד דורותי, ושרה: "SOMEWHERE מעבר לקשת בעולם/ כל העוברים מקנזס/ קנזס זה מקום מושלם."

אחר כך היא הצחיקה אותי עם ההתרגשות שלה ממשחת השיניים החדשה והמנצנצת עם הציור של ברבי על השפופרת, והיא ציחצחה שיניים כמו בפירסומת, חייכה והודיעה: "יש לזה טעם של ברבי!"

הן לבשו עוד שמלות מעמית הרקדנית, ויצאנו לדרך.  בדרכנו לגן הן החליפו תפקידים: סופי, שלקחה בובה תינוקת, הפכה אותה לטוטו והיתה בעצמה דורותי, ואמה בכלל היתה פתאום ונדי דארלינג, ואז גלינדה, המכשפה הטובה. הן עשו הצגות. כך זה נראה.

גלינדה: "את מכשפה טובה או מכשפה רעה?"
דורותי: "אני לא מכשפה בכלל! אני דורותי. מקנזס."

גלינדה: "אם כך זאת המכשפה?"
דורותי: "מה פתאום! זה טוטו, הכלב שלי."