לה וי אן רוז

אנחנו בצרפת, בבית המדהים ביופיו ובאווירתו ששכרנו לנו כשעה מטולוז. אחד הפלוסים הוא שאין פה כל כך אינטרנט, ואנחנו פנויים לחופש מוחלט וכמעט דקדנטי בשלמותו. הנסיעה לא היתה פשוטה, היו פקקים איומים בדרך לצרפת, אבל אחרי איזה שבע וחצי שעות היינו בבית, ואפילו הספקנו לאכול במסעדה מדהימה שנמצאת בסמוך לבית. אני אעדכן פלוס תמונות בהמשך.
בבוקר הנסיעה אמה שאלה לאן נוסעים היום.
אני: "לצרפת."
אמה: "אה. אני אתגעגע לספרד." היא גם אמרה: "זה מאוד חבל שלא אמרתי אדיוס ללוקה."

עוד משהו קטן ומצחיק שאמה אמרה:
בדרך לצרפת הן קיבלו סוכריות שקנינו להן, בצורת שתי ילדות, שהן קראו להן צילי וגילי. יממה מאוחר יותר, על גדת הבריכה של הבית, אמה פנתה אלי ואמרה: "אמא, את לא אוהבת שאנחנו אוכלות ממתקים, אבל הבאת לנו סוכריות של צילי וגילי. איך זה העניין?!"

בינתיים היינו בעיירה מילארס, בסט. אנטונין, באלבי, עירו של טולוז לוטרק הגאון, שם ביקרנו במוזיאון שלו, ובעוד לא מעט כפרים עתיקים יפהפיים שנמצאים בין שדות לא נגמרים של חמניות, גבעות ועצים. ערכנו פיקניקים, קנינו אוכל טעים, מקרונים מדהימים בטעמים כמו סיגליות ולימון ירוק, טארטלטים של תות על קרם פטיסייר,  ועוד ועוד. היום היינו בנהר שנסגר והוסב למין בריכת שחייה עם מגלשות ובית קפה, סירות פדלים וכאלה. היה כיף, וסופי התנהלה לא רע במים עם המצופים שלה בין כל הצרפתים.