הערנו את הבנות ב-2 וחצי בלילה, ויצאנו לשדה. הן אכלו סנדביצ'ים ושטוחים, ונורא נורא נהנו מפינות ההפעלה לילדים שמציע נמל התעופה של בן גוריון. מבחינתן, לדעתי, אפשר היה להשאר שם שבוע. הטיסה עברה בסדר. לסופי היה קצת קשה בחלק מהטיסה, והיא העבירה יותר ממחצית הזמן עלי, כולל המראה ונחיתה. הן ישנו אולי חצי שעה כל אחת, נהנו מאוד מהארוחה, למרות שרוב הפרילי והמיץ של סופי הושפרצו על החלון. באופן כללי היו בהיי מבולבל כזה.
אמה היתה פשוט תענוג של חברה. היא פטפטה בלי הרף וקראה לעצמה את כל המגזין של חברת איבריה. מדי פעם הקשבתי ותפסתי משפטים מצחיקים, חלקם בחרוזים, לפי מה שראו בתמונות של העיתון עב הכרס. "שמעתי את החתולה של השכנים - מייללת בפזמונים! ובקול מגרדת, ובבבודדת." (כשאין לה חרוז היא ממציאה מילה.) או (על דף בו ראו קבוצת כדורגל ספרדית): "הנה מסיבת שחקני הכדורגל. הם עשו מסיבה עם סביח, ומרשמלו, וסוכריות." כשהיא אמרה "ואז הם הלכו לראות את מומנטום," הצצתי וראיתי שיש שם באמת פרסומת למיומנה. היה גם סיפור אחד מקסים על "אבא ובת והאוקיאנוס הורוד."בכלל, כל עשר דקות היא הסתובבה לאמיר, שישב מאחורינו, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. מאוחר יותר היא נזכרה שהיא בכלל מכירה שיר על ספרד, וזימרה את "ברד ירד בדרום ספרד הערב." הנוסעים האחרים חשבו שזה די משעשע.
בסוף הגענו, איכשהו, נסענו גם ברכבת פנימית של שדה התעופה, ובמונית. (סופי: "זה שלושה כלי תחבורה!")
הגענו למלון ופרקנו את חלק מהדברים. אמה גילתה את מברשות השיניים והיתה מאושרת.
אמה: "אבא! תראה! יש לנו מברשות שיניים מיוחדות מהבית!"
אמיר: "נכון. את רוצה לצחצח שיניים?"
אמה: "האמת היא שלא. עוד מעט אני ארצה."
קרעה אותי.
אמיר הלך לאולם שבו מיומנה תופיע, ואני והבנות הלכנו לפארק עם גן משחקים נחמד. אמה התלהבה מאיכות הדשא ששכבנו עליו, ואמרה: "אמא, איך זה שהדשא של ספרד כל כך רך?"
הן היו די שפוכות, ומנחמד זה הפך צ/'יק צ'ק לקצר ובכייני. חזרנו, הלכנו לאכול עם אמיר, ושוב למלון, שמבחינת סופי הוא "ספרד."
להלן שיחה מהפארק שמבהירה את זה -
סופי: "אני רוצה לחזור לספרד."
אני: "אבל אנחנו בספרד, בעיר שקוראים לה מדריד."
סופי: "אבל לא!! אני רוצה לחזור לחדר עם המיטות החדשות. זה לא ספרד! זה החצר של ספרד!"
במלון הן עשו אמבטיית קצף שמילאתי בלי תשומת לב, ועלתה על גדותיה ברמות קומיות/מבהילות לגמרי. יצרנו עננים מהקצף והדבקנו לחרסינות אה-לה-מישל גונדרי. הבנות התעופפו בשמים.
 |
| אמושמוש עוברת על הוראות הבטיחות |
 |
| סופיה מעיינת בחוברת פרסומת עם מדבקות וצבעים של הוט |
אמה היתה פשוט תענוג של חברה. היא פטפטה בלי הרף וקראה לעצמה את כל המגזין של חברת איבריה. מדי פעם הקשבתי ותפסתי משפטים מצחיקים, חלקם בחרוזים, לפי מה שראו בתמונות של העיתון עב הכרס. "שמעתי את החתולה של השכנים - מייללת בפזמונים! ובקול מגרדת, ובבבודדת." (כשאין לה חרוז היא ממציאה מילה.) או (על דף בו ראו קבוצת כדורגל ספרדית): "הנה מסיבת שחקני הכדורגל. הם עשו מסיבה עם סביח, ומרשמלו, וסוכריות." כשהיא אמרה "ואז הם הלכו לראות את מומנטום," הצצתי וראיתי שיש שם באמת פרסומת למיומנה. היה גם סיפור אחד מקסים על "אבא ובת והאוקיאנוס הורוד."בכלל, כל עשר דקות היא הסתובבה לאמיר, שישב מאחורינו, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. מאוחר יותר היא נזכרה שהיא בכלל מכירה שיר על ספרד, וזימרה את "ברד ירד בדרום ספרד הערב." הנוסעים האחרים חשבו שזה די משעשע.
בסוף הגענו, איכשהו, נסענו גם ברכבת פנימית של שדה התעופה, ובמונית. (סופי: "זה שלושה כלי תחבורה!")
הגענו למלון ופרקנו את חלק מהדברים. אמה גילתה את מברשות השיניים והיתה מאושרת.
אמה: "אבא! תראה! יש לנו מברשות שיניים מיוחדות מהבית!"
אמיר: "נכון. את רוצה לצחצח שיניים?"
אמה: "האמת היא שלא. עוד מעט אני ארצה."
קרעה אותי.
אמיר הלך לאולם שבו מיומנה תופיע, ואני והבנות הלכנו לפארק עם גן משחקים נחמד. אמה התלהבה מאיכות הדשא ששכבנו עליו, ואמרה: "אמא, איך זה שהדשא של ספרד כל כך רך?"
הן היו די שפוכות, ומנחמד זה הפך צ/'יק צ'ק לקצר ובכייני. חזרנו, הלכנו לאכול עם אמיר, ושוב למלון, שמבחינת סופי הוא "ספרד."
להלן שיחה מהפארק שמבהירה את זה -
סופי: "אני רוצה לחזור לספרד."
אני: "אבל אנחנו בספרד, בעיר שקוראים לה מדריד."
סופי: "אבל לא!! אני רוצה לחזור לחדר עם המיטות החדשות. זה לא ספרד! זה החצר של ספרד!"
במלון הן עשו אמבטיית קצף שמילאתי בלי תשומת לב, ועלתה על גדותיה ברמות קומיות/מבהילות לגמרי. יצרנו עננים מהקצף והדבקנו לחרסינות אה-לה-מישל גונדרי. הבנות התעופפו בשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה