לה וי אן רוז אה פלו בו.

הבנות מכונות בצרפת, על ידי העוברים, השבים והמוכרים: "לה פטיט ז'ימל מיניון", שזה התאומות (הזהות, יש לזה מילה שונה בלטינית) הקטנות והחמודות.
שאלתי את הבנות כרגע אם הן מוכנות ללכת לישון.
אמה: "תיכף."
אני: "מתי?"
סופי: "בשעה תיכף!"

היינו היום בעוד שלל כפרים. הראשון שבהם היה גם הוא מרשימת ה'וילאז' פלו בו', נז'אק, היה באמת מדהים. נראה כמו אגדה אירופאית של האחים גרים, על ראש הר, עם נופים קיצוניים ושאטו עתיק. אחרי זה תפס אותנו טפטוף וחיפשנו מקום לפיקניק הצהרים שלנו. מצאנו שולחן פיקניק מתחת לעץ גדול, שם סופי לבשה את חלוק המגבת שלה, אותו ארזנו למקרה שנרצה לקפוץ לאיזה נהר בדרך, אבל מזג האויר הפתיע, והוא הפך למעיל. אחרי הארוחה המשכנו לנסוע, ל'קורדס סור סייל', עוד כפר, הפעם גדול במיוחד, שנמצא, כמו שמו, ממש גבוה בשמיים. (ועולים אל העיר העתיקה שלו עם רכבת מצחיקה בצבעי לבן וזהב.)
סופי נרדמה בדרך וקיווינו שגם אמה תתפוס תנומה ונעשה מנוחת אוטו קצרה לפני שנצא לעוד הרפתקה, אבל אמושמוש העקשנית התעקשה להיות ערה, וטענה גם שהיא צריכה פיפי. עצרנו ביער, ליד שדה גדול, אבל לא יצא לה כלום. הגשם פסק. השארתי את סופי ואמיר לנוח באוטו, לקחתי שמיכה, בקבוק לימונדה, תיק ואת אמה, ויצאנו לשכב בשדה. פיקניק אינטימי. האמת שהיה גדול.
היא קרעה אותי מצחוק.
אמה: "למה עשינו פיקניק? כי אני בכיתי?"
אני: "כי את לא רצית לישון באוטו ואבא וסופי כן."
אמה: "נכון, כי רציתי פיפי."
אני: "אבל לא היה לך פיפי."
אמה: "היה לי פיפי, הוא פשוט התכונן לצאת. הוא התכונן. הוא ארז את הדברים שלו."


אחר כך היא לקחה ספר מהתיק שלי, אחד באנגלית שסופי פילחה אתמול מבית קפה, וקראה בו סיפור ממש מעניין. אני פשוט ישבתי ורשמתי את כל מה שהיא אמרה.

אגדה פמיניסטית משהו מאת אמה שור

"היתה פעם אישה שלא ישנה עד הבוקר. היו לה עיניים כחולות נוצצות באור הירח. היא שמעה סוס דוהר במרחבי המרחק בפינה תלולה. ואז היא נפלה לבור עמוק במרחבי המרחק. והנסיך רצה לרקוד עם אשתו אבל אז צלצל השעון והיא צעקה: אני חייבת לאחר! אני חייבת לאחר! והיא נפלה על קרקע של עץ תלולה. ופתאום הנסיך צעק: נסיכה! והנסיכה לא שמעה. היא נעלמה ברחבי הארץ הגדולה והמשונה והיא נשמה עמוק והיא נכנסה לבית שלה כשהאחיות החורגות סגרו את הדלת. ואז היא יכלה לראות אם הנסיך שלה כבר בא. הוא פתח את הדלת, שם לה על הרגל, והיא התאימה בדיוק! היא עלתה על סוסו ודהרה למרחק הארמון. ואז הגיע הזמן להפרד. ביי, אמרה לידידה וידענו שכבר יכולים לספר סיפור עליה.
והם עשו חגיגה, והיה מרשמלו בחגיגה! והיתה עוגה עם אוזניים והיא טעמה אותה והיא היתה טעימה לה. ושומר הארמון אמר: תאכלו! סוכריות טופי! הוא אמר, אבל הם לא שמעו שום דבר. הם ניקו את כל הבית. ניקו וניקו אחרי זה שעות. בדיוק היתה קופסה גדולה ושמנה של ממתקים, אבל הם בדיוק שכחו זמן קטן ללכת לארמון ולרקוד! אז מה הם עשו? הם אכלו את הדברים ועלו על הסוס שלהם ודהרו למרחקים ושומר הארמון אמר: הכנסו! הגיע אורח! הגיע אורח? לא ידעתי! אמרה הנסיכה. לא ידעתי! אמר הנסיך לנסיכה שלו היקרה. האורח זה השומר! אז מה הוא עשה? הוא בירך את הנרות וטרח עוגיות, ועשה כל מה שעשה. ובדיוק היה לה עיניים ירוקות ונוצצות באור השמש הגדולה והזורחת. הנסיכה נכנסה לתוך ידו והם רקדו באש! ואז צלצל הפעמון: גלינג גלונג, השעה מאוחרת. להתראות, נסיך, להתראות! והתגלגלה לתוך בור עמוק.
אשתי! הנסיך קרא אבל היא לא שמעה כי היא היתה בתוך בור עמוק. אני אציל אותך! ואז הוא לא ידע שהיא בתוך הבור. הוא רצה להציל אותה אבל היא היתה עמוק. אז הוא נשאר בחוץ, בודד ועצוב ולא הציל אותה. ואז היה גבוה, כמו תקרה ענקית, מחולקת, והיא צעקה: אני יכולה! אני יכולה איתך ללכת לממלכה! והיא יצאה מהדלת הגדולה והעצומה, ואת כל הדרך מהבית היא הלכה לבדה. היא ראתה את הנסיך הולך בלי עצב, והיא קראה: נסיך! כל חיי התגעגעתי אליך ואני יכולה איתך ללכת לסוף מקום גדול. וזה סוף הסיפור."

פטיט דז'ונר במרפסת

תותים בסלון

מקרון באחו

מושי

סופיה והגזר

פירה עם גבינה. מאכל מקומי מהמם.

עם גמד נחמד בשם טולוז לוטרק

סופי שותה ושכולם יקפצו

עוד תמונות רבות אפשר למצוא פה.